הסלע שהולך בדרכו

הסיפור המקסים הבא סופר לנו על ידי מאסטר סוגנומה במהלך ביקורנו ביפן, ובמידה מסוימת היה “מוטיב מרכזי” לאורך כל ביקור המשלחת. 

להלן תרגום הסיפור:

“אבי היה סוחר אבנים וסלעים ובין היתר היה מייצר מצבות.

כאשר היה מגיע משלוח עם סלעים גדולים במיוחד, הייתי זורק את שיעורי הבית הצידה ורץ למקום עבודתו של אבי בכדי לראות אותו סוחב את הסלעים.

אבא היה ניגש לסלע הגבוה ממנו פי שניים, מניח עליו את ידיו בגובה החזה שלו, ואז ימין-שמאל, ימין שמאל תוך שימוש בפינה התחתית של הסלע כציר, היה מוליך את הסלע. הוא לא היה סוחב את הסלע, אלא יותר מדויק לומר שהוא עזר לסלע ללכת בעצמו.

אני זוכר שבתור ילד חשבתי: “אבא והסלע הם אחד”. הנשימה מתואמת בצורה מושלמת, והסלע צועד קדימה בשקט.

לאחר שהסלע הגיע למקומו, אבא, מבלי לאבד את קצב הנשימה שלו לרגע, ובפנים שלוות, כאילו דבר לא קרה, המשיך למשימה הבאה.”

מה דעתכם?

היכן זה מתחבר לכם לאייקידו? או לחיים?

מצפה לתגובותיכם מאירות העיניים.

תגובות (1)

  1. אדיר ויגדר:

    אני כלכך מתחבר לסיפור על אביו של סוגנומה סנסאי.
    לא מעט, במסעות חיי, אני מוצא עצמי מיישם את דרך “סחיבת הסלע” לדרך בה אני מנהל שיחה עם אנשים.
    בדיוק כמו שלסלעים יש דרגות שונות של צפיפות, משקל וקושי, כך גם לבני האדם.
    ישנם סלעים כמו “אבני בזלת”, מאוד כבדים וקשים, שקשה להזיזם מפאת משקלם הרב, אבל בסופו של דבר מצליחים להביא אותם אל היעד אליו חפצנו.
    לעומת זאת, קשה יותר להזיז סלעים קלים, רכים ושבירים כמו “אבני גיר” הידועים כסלעים שבירים מאד שצריך לדעת בדיוק רב, היכן לאחוז בהם על מנת לא לגרום להם נזק.
    רוב אומנויות הלחימה מתייחסות לביצוע טכניקות מול סלעים של בזלת – כבדים וקשים.
    אומנות האייקידו מבחינתי מתאימה את עצמה ומייחסת חשיבות לביצוע טכניקות מול סלעים של גיר – הידוע כדבר לא פשוט ומאתגר לכשעצמו.
    בהתאם לזאת, כך בדיוק אני מתייחס לאוקה שלי בעת ביצוע כל טכניקה בשעתה. ישנם אזורים קלים ושבירים באוקה שאני באופן אישי מרגיש מחויב להיות מודע אליהם: בעוצמת האחיזה, בכיוון ההולכה של האוקה, באופי ההטלה וביעד של ההטלה. כל זאת על מנת לא לגרום נזק מיותר לאוקה (לסלע גיר), ולהמשיך להתאמן בריאים ושלמים לעוד שנים ארוכות.

כתיבת תגובה