לנצח את עצמך לפני שאתה מנצח אחרים (מחשבה…)

ברשומה: לפני שאתה רוצה לנצח אחרים, קודם בואו נהפוך לאנשים המסוגלים לנצח את עצמנו כותב סוגנומה סנסאי: “באייקידו אנו מנסים ללמוד קודם כל לנצח את עצמנו”.

בעודי מסכים עם הרעיון והרשומה עצמה, חשבתי על זה עוד קצת.

בעולם שאני מגיע ממנו, עולם שבו מדברים על “העצמה עצמית”, “פיתוח עצמי”, “אהבה עצמית” ו”חיזוק הערך העצמי” – כל האמרות הללו מדברות על תהליך חיובי כלפי ה”עצמי”. וזה אותו “עצמי” שסגונומה סנסאי רוצה לנצח. ניצחון זו מילה של משחק סכום אפס בדרך כלל. כשיש דו-קרב, מלחמה, תחרות. זוהי מילה שבאה מתוך התגברות על קושי ובו-בזמן גם מנציחה אותו.

בעודי מכיר ומבין את הקושי ש”עצמי” מציב לנו לפעמים, במחשבה נוספת על זה, נראה לי שבתהליכי “אהבה עצמית” אין צורך בנצחונות. אולי דווקא בתהליך של “קבלה עצמית”, או “חיבוק עצמי” יהיה לנו קל יותר לקבל תמיכה מ”עצמי” לקימה מוקדם בבוקר? אולי כאשר אני אעריך את “עצמי”, “עצמי” ישמח לפעול כפי שאני רוצה? אולי אז יהיה לי הרבה יותר קל, ולא אצטרך “לנצח את עצמי” כי אני לא נלחם איתו? לא נלחם נגדו? מחשבה…

לפני מספר חודשים סנסאי אלי לרמן דיבר על עיקרון Jita Kyoei – “אני אחר משגשגים ביחד”. אחרי חיפוש נוסף באתרי אייקידו במרחב האינטרנטי, אהבתי לראות שאנשים מתרגמים את זה גם ל Win-Win. ואם נחבר את זה לעקרונות היהדות, אז יש לנו את עיקרון “ואהבתך לרעך כמוך”.

אם כך, במובנים מסוימים, אפשר לומר שאם נכיל את עיקרון Jita Kyoei על “אני” ו”עצמי” – נקבל את אותה “העצמה עצמית” ואז לא נצטרך להילחם ולנצח את “עצמנו”, כי “עצמנו” ירצה בטובתנו.

על פי שיטת הטיפול IEMT, אנחנו מדברים על כך שכשאדם אומר: “אני כועס על עצמי” יש בעולמו הפנימי יצוג אחד ל-“אני” ויצוג שני ל-“עצמי”.  אלו הם שני ייצוגים שונים.

הרבה פעמים תוך כדי עבודה בקליניקה עם מטופל שאומר: “אני כועס על עצמי” או “אני שונא את עצמי”. אני שואל: בן כמה “עצמי” שאתה כועס עליו? והתשובה היא בדרך כלל גיל שונה מגילו של המטופל. כלומר אותו ייצוג פנימי של ה”עצמי” הזה, הוא בדרך כלל איזשהו זיכרון עבר של “עצמי” כלשהו שאני לא סולח לו, זיכרון של אירוע טראומטי (קל או קשה) מהעבר. ויש לעשות תהליך סליחה והשלמה עם אותו “עצמי” ותיק. רק שכשאנו אומרים: “אני כועס על עצמי” בפשט אנו מתבלבלים וחושבים ש-“אני” שכועס, ו-“עצמי” שכועסים עליו, הם אותו אחד. לרוב הם לא.

עכשיו אם נחבר בין כל הרעיונות, אני אישית הייתי מעדיף לעשות Jita Kyoai עם עצמי, מאשר לנצח את עצמי. – כי אחרי שאני אהב את עצמי יהיה לי הרבה יותר קל לאהוב גם אחרים. כמאמר הפתגם: “ואהבת את רעך כמוך”.

מחשבה…

קדימה הצלוח’ס

מיקי ברקל

תגובות (4)

  1. גבי גרינפלד:

    מדהים.

    אני מתחבר דרך זה גם לאמירה היהודית :
    “אם אין אני לי ,מי לי?”

    אם אין אני מכשיל את עצמי, (פחד,גאווה,עצלנות יאוש וכולי) ,אז אף אחד כולל אני, לא נצטרך לנצח אותי.

    תודה רבה.

    1. מיקי ברקל:

      בדיוק גבי,

      בעיני – אייקידו זה יותר דרכי שלום ופחות דרכי תחרות/מלחמה – ניצחון הינו מושג מעולם תחרותי או מלחמתי.

      (אלא אם ביפנית יש לזה משמעות אחרת, ודברים הלכו לאיבוד בתרגום (-; )

      קדימה הצלוח’ס
      מיקי

  2. אריאל דניאלס:

    תודה על נקודת המבט היפה והמעניינת.

    בעיני מה שסוגנומה סנסי אומר לנו הוא שמסע הלימוד שלנו הוא קודם כל אישי אל מול האתגרים והמחסומים שלנו עצמנו.

    אתה מציע, אם הבנתי נכון, שההתמודדות האישית תהיה פחות ‘לעומתית’ (פחות הורדות ידיים ביני לבין עצמי) אם אעשה תחילה שלום עם עצמי ועם הקשיים והחסרונות שלי. אהבתי 🙂

    1. מיקי ברקל:

      לגמרי אריאל,
      אם אעשה שלום עם עצמי, אקבל את הקשיים והחסרונות שלי מראש (או כמו שאומר סוגונומה סנסי: “אסתכל על הרגליים שלי קודם” , ואני מוסיף ואוהב אותן כמו שהן)
      או אז יהיה לי הרבה יותר קל לשפר ולשדרג.

      מכיוון שהרבה יותר קל לנו להשקיע במה שאנו אוהבים מאשר במה שאנו לא אוהבים.

      כמו כן, המילה: “לנצח” על פי רוב מרמזת שמישהו אחר מפסיד. וכש”אני” מנצח את “עצמי” – “עצמי” מפסיד.

      אני בעד ביחד 🙂
      קדימה הצלוח’ס
      מיקי

כתיבת תגובה