חמש וחמש זה עשר

אוסנסאי (מייסד האייקידו) נהג לצטט את קיאיצ’י הוגן. בין דבריו של  הוגן יש את המשפטים הבאים:

“מה שמגיע – לקבלו

מה שמתרחק – לשלח לדרכו

מה שמולך – השלם (מלשון: ליצור שלם).

5 ו- 5 זה 10, 1 ו- 9 זה 10, 2 ו- 8 זה 10″

כאשר שמעתי את הקטע הזה מפיו של מורי, סוגנומה סנסאי, כמעט נעלבתי. 5 ו- 5 זה עשר, 1 ו- 9 זה עשר. זה לא קצת מעליב?

לשמחתי, לאחר שסוגנומה סנסאי סיים לקרוא את הקטע הוא הרחיב עליו והסביר שהרעיון הינו ליצור שלם (או הרמוניה אם תרצו).

אם נאמר שהטכניקה באייקידו הינה שלם (10), כאשר אני עובד עם מתחיל, המביא לדוגמא 2, אני צריך להביא 8 ולהשלים. כאשר אני עובד עם מישהו המביא 5 אני צריך להשלים 5.

הבנת הטכניקה הינה דרישה הכרחית אך לא מספקת. מעבר לכך דרושה הבנה של הרמה של בן הזוג והיכולת להשלים אותו בדיוק במידה הדרושה. אין זו חוכמה גדולה לעבוד חזק מידיי עם מתחילים (הם עלולים להיפצע) ואילו עבודה חלשה מידיי אינה בונה את בן הזוג. יש לעבוד במידה המתאימה לבן/ת הזוג איתם אנו עובדים. המידה משתנה ויכולת האבחנה והרגישות שלנו נבחנות בכל פעם מחדש.

מה דעתכם על הרעיון?

לאן זה מתחבר לכם?

תגובות יתקבלו בשמחה 🙂

תגובות (7)

  1. מיקי ברקל:

    תובנה חשובה מאוד.

    בתהליכי פיתוח מיומנויות אומרים שעל מנת להגיע לפיתוח אופטימלי רמת האתגר צריכה להיות בין 60% ל 80%.
    כל מה שמעל זה, עלול להיות קשה מדי ולהוציא לתלמיד את הרוח מהמפרשים. וכל מה שמתחת לזה, קל מדי ויוצר שיעמום.
    מיקי

    1. אלי לרמן:

      מיקי שלום,

      תודה על התגובה היפה והמלמדת.
      ועכשיו האתגר הוא להבין איפה הטווח הזה לגבי כל בן זוג שאיתו אנו מתאמנים. אתגר נאה 🙂

      תודה ויישר כוח.
      אלי

      1. מיקי ברקל:

        בהחלט אתגר,
        כי זה לא שיש איזשהו בנצ’מארק מסודר שאפשר למדוד איתו,
        אלא זה יותר ניסוי, טעיה ותיקון.

        בהחלט אתגר 🙂
        קדימה הצלוח’ס
        מיקי

  2. דורון מזרחי:

    זה נפלא…

    בעיקר עוזר לי עם התסכול שאני חווה כמתחיל קלולס לחלוטין.

    תמיד אני מרגיש אי-נעימות מהפרטנרים שמתרגלים איתי כחדש בדוג׳ו על אף שאני יודע שבעת ההוראה- המורה לומד בעצמו…

    אני מתחיל להתאהב בעניין.

    תודה אלי!

    1. אלי לרמן:

      הי דורון.
      ההרגשה שאתה מתאר של “אי-נעימות מהפרטנרים שמתרגלים איתי כחדש בדוג׳ו” היא מאוד טבעית. יחד עם זאת, תמיד תזכור כמה דברים:
      א. כל מי שאתה מתאמן איתו והיום הוא “ותיק” – התחיל פעם כמוך ומישהו עזר לו. זה חלק מדרך האייקידו – להעביר את הטוב שחלקו איתך הלאה.
      ב. כפי שהיטבת לציין “בעת ההוראה- המורה לומד בעצמו…”.
      אז תרגיש בנוח!
      ברוך הבא לעולם האייקידו. שמח שהצטרפת אלינו 🙂
      להתראות בקרוב.
      אלי

  3. עידן רגב:

    בתור מתחיל אני מאוד מבין את זה. יש הרבה תסכול בלדעת שאתה ׳2׳. מה שכיף לי זה שיש מסביבי באימון אנשים באמת מדהימים, סבלניים וקשובים, שאני מרגיש שחשוב להם להיות ה-8 וזה הופך הכל להרבה יותר טוב. וככה זה גם מדרבן אותי לנסות להיות 3-4…
    (אבל עדיין אני ממלמל דברי התנצלות כמעט בכל תרגול.)
    שבת שלום!
    עידן

    1. אלי לרמן:

      הי עידן,
      תודה על התגובה היפה.
      בהחלט מתסכל להיות ‘2’ כפי שהיטבת לנסח זאת.
      אני עדיין זוכר את ימי הראשונים באייקידו – ביפן. זה היה לפני 27 שנים ואני עדיין זוכר זאת היטב 🙂
      בגילנו, רובנו מגיעים למקום שבו בחלקים מחיינו אנחנו כבר “מבינים לא רע”. היכולת לעשות פעילות חדשה, להתחיל משהו שבו אנחנו “דף חלק” וכמובן להתמיד בכך – לדעתי זו חוויה מעצימה ומעוררת ענווה כאחד.
      העובדה שמישהו מוכן לאפשר לעצמו להיות מתחיל, להיות במקום של “אני לא יודע” וגם “אני מוכן ללמוד” לעניות דעתי זה מקום מאוד בריא להיות בו, מקום שאתה מספיק בטוח בעצמך כדי לא לדעת הכל.
      יישר כוח על ההתחלה החדשה בדרך האייקידו.
      לפני שתשים לב אתה כבר תהיה ‘5’ 🙂
      להתראות.
      אלי

כתיבת תגובה