נפש של מתחיל – 初心 – SHOSHIN

אחת התכונות האנושיות היא היכולת "להתרגל". לתכונה הזו חשיבות רבה, מאחר והיא מאפשרת לנו להסתגל למצבים חדשים. אולם, באומנויות הלחימה נהוג לראות ב"התרגלות" אויב רציני שיש להיזהר מפניו. אבל למה בעצם?

"נפש של מתחיל" היא התחושה שיש לנו כשאנו מתחילים משהו חדש. כל אחד מאיתנו, כאשר הוא עולה לראשונה על המזרון, מודע מאוד לחוסר הידיעה שלו. ההרגשה הזו הינה הבסיס ללימוד. אנו מתבוננים סביב, לומדים מבן הזוג ומסתכלים היטב מה עושים אנשים אחרים בדוג'ו.

בתחילת כל דרך יש התרגשות של גילוי עולם חדש. אנו מגיעים "דף חלק" ומוכנים ללמוד ולספוג.

העובדה שאנו "רגילים" לדבר מסוים משמעה כי איבדנו את היכולת לראות את הדברים כפי שהם. אם אני כבר "יודע" דבר מה, לדוגמה, אני מרגיש ש"אני יודע" טכניקה מסוימת, משמעו כי אין לי מה ללמוד יותר. באותו רגע בו אני "רגיל" למשהו, זהו הרגע בו מתחיל השעמום. הרגע בו אני מאבד את ההתרגשות. זהו אחד המכשולים הגדולים ביותר בפני התפתחות ולימוד.

מעבר לכך, בהקשר של לחימה, כאשר מישהו מרגיש שהוא "יודע" הוא בהגדרה שאנן וקל יהיה לצד השני להפתיעו.

באחד מביקוריי ביפן, סיפר לי האשימוטו-סאן, אחד התלמידים הבכירים של סוגנומה סנסאי (בעל דרגת דאן-7 בעצמו) המתאמן אייקידו כ 40 שנה, שהוא מקפיד להגיע ראשון לאימוני הבוקר, בשעה 06:10, מגרף את השביל, מטאטא את הדוג'ו וממתין לסנסאי ולתלמידים האחרים. הוא סיפר שהוא מגיע "רעב" לכל שיעור: "מה אלמד היום?" "איזו טכניקה ילמד סנסאי היום?" אחרי 40 שנה הוא עדיין מרגיש תלמיד! לעניות דעתי, הגישה הזו היא אחת הסיבות להיותו של האשימוטו-סאן איש אייקידו מהמעלה הראשונה.

באייקידו אנו חוזרים ומתאמנים על אותן טכניקות שוב ושוב. אם לא נזהרים, החזרה הזו עלולה להביא לשאננות, תחושת סיפוק עצמי ועוד מריעין בישין.

באייקידו חשוב לתרגל את עצמנו בכל שיעור, בכל טכניקה לראות את הדברים מחדש. באימוני אייקידו אנו מנסים לשמר את ה"נפש של מתחיל", לאמן את עצמנו לשמר את היכולת להתרגש בכל פעם מחדש ולמנוע מהנטייה שלנו לעשות פוזה של "אני יודע" לחסום אותנו מללמוד ולהתפתח.

ערב השנה החדשה אני מאחל לכולנו שבשנה הבאה נצליח להתקרב עוד קצת ל"נפש של מתחיל", ושכל אחד מאיתנו יעניק לעצמו את המתנה הצנועה הזו וירשה לעצמו להיות "פחות יודע" ויותר מתחיל.

תחל שנה וברכותיה.

תגובות (10)

  1. מור אבן:

    מנסה לחיות ככה בכל התחומים, כל פעם מחדש לוקחת על עצמי למצות את החוויה, כמו ילד שמגלה פעם ראשונה משהו מרגש. התחושה הבראשיתית הינה קו מנחה לחשיבה חיובית ואנרגטית עבורי. כל יום לומדת משהו חדש אודות עצמי ואודות אחרים. אפשר ורצוי ללמוד מכולם ולא רק מהמורה הזקן והמנוסה אלא גם מעולל בן יומו שבזכותו אתה לומד בין השאר על עצמך ועל היכולות והאכויות הטמונות בך. נפש של מתחיל שומרת על אלסטיות.

    1. אלי לרמן:

      שלום מור.
      תודה על התגובה.
      ההערה שלך ש"רצוי ללמוד מכולם ולא רק מהמורה הזקן והמנוסה אלא גם מעולל בן יומו שבזכותו אתה לומד בין השאר על עצמך ועל היכולות והאיכויות הטמונות בך" מאוד מדברת אליי. אני מרגיש שילדים בכלל וילדיי בפרט הם מורים גדולים עבורי.
      יישר כוח!
      להתראות.
      אלי

  2. גיל לביא:

    הי אלי וכולם,

    למרות גילי המופלג יחסית (54) והעובדה שיש לי קצת יותר מ-20 שנות לימוד, הרי שיום שלא למדתי בו משהו חדש, נחשב יום מבוזבז.
    ומשהו שיתקשר למאמר הקודם – יום שבו לא צחקתי או לפחות חייכתי פעם אחת, גם הוא יום מבוזבז.

    שנה טובה וחג שמח,

    גיל

  3. אלי לרמן:

    הי גיל.
    פעם 54 היה גיל מופלג, היום זה בערך הגיל בו "הופכים תקליט". בטח הצעירים יזדקקו לתרגומון של גוגל בכדי להבין מה פירוש הביטוי 🙂
    בנוגע לגישתך "שיום שלא למדתי בו משהו חדש, נחשב יום מבוזבז" ועוד יותר "יום שבו לא צחקתי או לפחות חייכתי פעם אחת, גם הוא יום מבוזבז" אין לי אלא לברך אותך על כך.
    אני מאחל לך עוד 54 שנים לפחות של לימוד יומיומי והרבה חיוכים וצחוק.
    שנה טובה!
    אלי

  4. אברהם לוי:

    אלי שלום,
    רציתי לשתף קצת את חברי בדוג'ו כיצד זה נראה מנקודת מבט של מתחיל:
    בכל פעם שאני מגיע לאימון(שיעור), עם עלייתי למזרן אני מנסה לתרגל את מה שכולם מתרגילים, כמובן עם כל השגיאות של חוסר הניסיון.הראש לא מפסיק "להפריע" בכל שלב של האימון (כן, כולל החימום) בדיונים עצמיים ללא הפסקה איך המורה ביצע את הטכניקה (בד"כ בהתבוננות ראשונה-לא נראים הדיוקים הקטנים והקריטיים להצלחת הטכניקה), איך אני מבצע את הטכניקה, הגוף כל הזמן מחפש את הדרך להגיע לתוצאה המבוקשת ע"י המורה וליישום הערותיו. בסיום האימון-מחוץ לדוג'ו, מתבצע "פליבק" של כל האימון ובסיומו -הפקת לקחים והסקת מסקנות ליישום באימון הבא.וחוזר חלילה…
    ומכאן מגיעה תודה ענקית לכל הוותיקים על סבלנותכם עם שותף מתחיל. שנה טובה לכולם

    1. אלי לרמן:

      אברהם שלום,
      תודה על הפתיחות. אני שמח שאתה מרגיש שהוותיקים סבלניים. אחלוק אתך סוד קטן, אני מבקש שלא תספר לאף אחד: אף אחד לא נולד עם הקאמה 🙂 כל חברי המרכז הישראלי לאייקידו, כולל עבדך הנאמן, היו במקום שאתה מתאר. ולכן, נראה לי אך טבעי, שכל מי שבתחילת דרכו נעזר באחרים והתקדם בעזרת ותיקים ממנו, יעביר את הידע הלאה, מבלי לתת לאף אחד להרגיש שהוא עליון עליו. זהו מעגל החיים של הלימוד.
      שוב, תודה לך שחלקת.
      שנה טובה ומבורכת.
      אלי

  5. מיכל אנדרייב:

    אלי שלום,
    נפש של מתחיל זה אולי המקום הכי לא בטוח להיות בו בעיקר כשאנחנו נמצאים כבר בלא מעט מקומות בחיים בהם אנחנו "יודעים" הרבה. הכי קל להגיד שאני פורש (אין לי זמן בגלל העבודה/ הילדים או כל דבר אחר…), אבל הרי לא נמצא תינוק שיגיד "כבר נפלתי מספיק אז אני לא ממשיך לנסות ללכת":)

    בשבילי המקום הזה של מתחילה גורם לרגשות מעורבים, מצד אחד זה קשה לי ואני עסוקה כל הזמן במה אני צריכה לעשות ואיך לעשות את זה טוב יותר בכל פעם… הגוף עדיין לא "חי" את התנועות ואני פרפקציוניסטית להחריד…
    מצד שני יש משהו מרגש בכל פעם מחדש שגורם לי כן להמשיך, רק לשיעור הבא, והוא ההצלחות הקטנות על עצמי ועל המחסומים שלי, הסקרנות לגבי התרגולים וההצלחות בתנועה אחת או שתיים שבהן אני מרגישה שכן עשיתי טוב והתקדמתי עןד קצת…
    כשאתה אלי אומר לי שעשיתי מצויין אני פשוט לא יכולה להאמין כי אני לא רואה את עצמי ועדיין לא מרגישה את זה מבפנים… אבל אני מקווה שאתה תמשיך בשלך ואני בכל פעם ארגיש קצת יותר את התנועות… ממש כמו צעדים של תינוק:)

    גם אני כמו אברהם מרגישה את הסבלנות והנכונות של חברי הקבוצה הותיקים בבואם לתרגל איתי – אז שוב תודה לכם מכל הלב.

    שנה טובה וגמר חתימה טובה,
    מיכל.

    1. אלי לרמן:

      שלום מיכל,
      תודה על התגובה, הכנות והפתיחות. אכן, המקום של להיות מתחיל הוא מקום של ענווה.
      היכולת לוותר על המקום של הגאווה, של "אני יודע" ולצעוד באומץ למקומות בהם אנו "לא בטוחים" ו"מוכנים ללמוד" ואפילו "לטעות" היא יכולת השומרת אותנו צעירים ומאפשרת לנו להמשיך ולהתפתח.
      כל אדם צריך לבחור מה חשוב לו יותר: להתמיד בגאווה (כלומר להפסיק לנסות דברים חדשים) או להרשות לעצמו להיות בנפש של מתחיל ולשמר את הלמידה, ההתפתחות והנעורים.
      נראה שאת בוחרת בנעורים. יישר כוח!
      המשיכי ללמוד לצעוד כמו תינוק, אין דבר יפה מזה לטעמי.
      שנה טובה, גמר חתימה טובה והמשך הנאה בדרך.
      אלי

  6. יונתן אלישר:

    אלי,

    אחרי שנים של אימונים באמנויות לחימה שונות חוויתי חוויה מרעננת מאוד של התחלה חדשה עם תחילת אימוני במרכז ובבת אחת אחת חזרתי להיות מתחיל. הרגשה מעולה.
    אגב, מה שכתבת מזכיר לי משפט אחר שלימדו אותי, שאומר (בהכללה…) שבראש המאסטר דרך אחת ובראשו של המתחיל אלפי דרכים.

    שתהיה לכולנו שנה טובה!!!!

    1. אלי לרמן:

      יונתן,

      כמי שעוסק באייקידו 25 שנים, אני תמיד מלא הערכה לאנשים כמוך הנכונים להניח בצד את הידע שצברו, ולהתחיל ללמוד אומנות לחימה אחרת (כמובן שאתה בעצם לא באמת "מניח את הידע שלך" וכל מה שלמדת הוא שלך, אבל עדיין לבוא ולהתחיל "דרך" אחרת זה מעבר משמעותי).
      זהו בדיוק המקום של "להיות מתחיל", ואני חושב שאדם צריך להיות מאוד בטוח בעצמו בכדי להרשות לעצמו לעשות מעברים כאלה.

      יישר כוח גדול!

      בברכת שנה טובה ומבורכת, שנה של התחלות חדשות.
      אלי

כתיבת תגובה