ענווה

בית התה היפני
בית התה היפני

סוגנומה סנסיי עבר במהלך חייו מספר מכובד של אימונים מפרכים. סנסאי, שאינו מרבה לספר על האימונים הללו, ציין פעם שאימונים קשים, חישול הגוף והנפש ותרגולות שמביאות את האדם קרוב לקצה גבול יכולתו הם דברים שיכולים להיות בעלי ערך. אבל, הוסיף: "אם אימונים מפרכים הופכים אדם לגאוותן ולמתנשא על אנשים אחרים, עדיף היה לו שלא היה עושה אימונים אלה כלל."

באומנויות הלחימה ובכל האומנויות שמדגישות את ה"דרך" נהוג לראות בענווה חלק בלתי נפרד מהצעידה בדרך.
אחת המלחמות הקשות ביותר של האדם עם עצמו היא המלחמה בגאווה. מלחמה זו נעשית קשה יותר ככל שאנו ותיקים יותר באומנות. האגו, העצמי המזויף שבנו, רוצה באופן טבעי להתרברב ולהתגאות. נטייה זו מתחזקת ככל שעובר הזמן: "אני כבר חגורה שחורה, מתאמן כבר הרבה שנים…ולכן מותר לי…" הנטייה הזו לגאווה לא רק שאינה משרתת אותנו, היא מנוגדת לכיוון ההתפתחות האמיתי. ככל שאדם מעמיק לחקור וללמוד כך הוא אמור להיות מודע יותר למגבלותיו ולדרך הארוכה שעליו עדיין לעשות. אדם שנעשה זחוח ככל שהוא מתקדם בסולם הדרגות אינו מתקדם בכיוון הנכון.

האמרה היפנית הבאה מסכמת את תהליך ההתפתחות הנכון:

"גבעול האורז, ככל שיבשיל ירכין את ראשו".

הענווה, כמו כל המידות הטובות, דורשת אימון. אז איך מתרגלים ענווה? האם יש תרגילים לפיתוח ענווה?

יש המוצאים בטכס התה היפני כלים לתרגול ענווה. ישנם כללים לצורה הנכונה שבה יש לבנות בית תה. בית התה
יהיה תמיד פשוט ונקי להפליא. הכניסה לבית התה היא תמיד בעלת פתח קטן מאוד, והמשתתפים בטכס נדרשים לזחול

חברי הדוג'ו מנקים את המזרון
חברי הדוג'ו מנקים את המזרן לאחר שיעור

כדי לעבור דרכו. מסבירים שמטרת עיצוב זה היא לאלץ את הנכנסים להרכין ראש. גם הסמוראים הגדולים ואפילו השוגון נאלצו להשאיר את כלי הנשק שלהם בחוץ ולהרכין את ראשם בהיכנסם לבית התה. פעולה פיזית זו קשורה לייצור תחושה של ויתור על הגאווה, או אם תרצו פעולה מעוררת ענווה.

גם באייקידו ישנן "תרגולות ענווה". אחת התרגולות היא הקידה שאנו קדים לבן/ת הזוג לפני כל תרגול ואחריו. זו תרגולת המזכירה לנו שאנו זקוקים לבן/ת הזוג כדי ללמוד. הקידה לפני התרגול משמעה: "אנא עזור לי ללמוד" והקידה בסיום הטכניקה: "תודה על שעזרת לי". שתי הקידות נובעות מההבנה הבסיסית שאני לא יכול ללמוד אייקידו
לבד ואני זקוק לעזרת בן/ת הזוג.

תרגולת נוספת המיועדת לעורר בנו ענווה היא תרגולת ניקוי המזרן אשר אנו עורכים בסיומו של כל שיעור. כמו ביפן, גם אצלנו, כל אחד לוקח סמרטוט, יורד על ברכיו ומנקה את המזרן. מספר חברים בדוג'ו הציעו להתקדם למגב
וסמרטוט ואחת הסיבות שטרם התקדמנו לטכנולוגיה הזו, נעוצה בעובדה שיש בכריעה על הברכיים ובניקוי ויתור על הגאווה, עוד הזדמנות לתרגל את "שריר הענווה" ולחזקו.

סוגנומה סנסאי מספר שאוסאווה-סנסאי, המורה שלו, נהג להתקשר אליו מדי פעם. השיחה הייתה מתנהלת בערך כך:

אוסאווה-סנסאי: "האם אתה נוהג בשחצנות?"

סוגנומה סנסאי: "האם הגיעה אליך שמועה כזו?"

אוסאווה-סנסאי: "כאשר יש שמועה זה כבר מאוחר מדיי!".

העבודה הכרוכה בטיפוח הענווה אינה קלה. חכמי המזרח מכוונים אותנו לא להישאר ברמת ההבנה התאורטית של
"ענווה זה דבר חשוב". הם השכילו לייצר תרגולות פרקטיות כדי לוודא שאנו עומדים מאחורי המילים שלנו (או
במקרה הזה כורעים ברך). הקידה לבן/ת הזוג וניקיון המזרן הן דרכים להזכיר לעצמנו מהו כיוון ההתקדמות הנכון,
ולסייע לנו לצעוד בו.

תגובות (5)

  1. זאב ארליך:

    מאמר יפה. נהנתי מאוד לקרוא.

    אהבתי מאוד את הדו-שיח בין אוסאווה סנסיי לבין סוגנומה סנסיי.

    ו… סליחה על הגאוותנות:
    האימרה היפנית המוזכרת במאמר זה, היא במקורה שיר הייקו יפהפה שהמורה שלנו (שיממוטו סנסיי) נוהג לצטט סמינרים. מעניין לציין ששיממוטו סנסיי הוא ידיד טוב של סוגומה סנסיי ושניהם למדו תחת אוסאווה סנסיי ואו-סנסיי. נראה שלשניהם יש גישה דומה ואצל שניהם רוח הזן פועמת בהרמוניה עם רוח האייקידו.

    הנה ההייקו אודות האורז והענווה:

    מִינוֹרוּ הוֹדוֹ הנה הוא הבשיל
    קוֹבֶּה אוֹ טָרֶרוּ את ראשו הרכין מטה
    אִינָהוֹ קָאנָה צֶמַח האורז

    התכונה החשובה ביותר בבודו היא נימוס צנוע, אשר בא לידי ביטוי בקידה שאנו מחווים זה לזה לפני ואחרי כל תרגול. הקידה מסמלת שדה אורז המוכן לקציר ביפן. שתילי האורז צומחים במהירות עד ששיבולי אורז מעטרים את ראשיהם הזקופים. אך אם קוצרים את האורז בשיא זקיפות קומתו, הגרגרים לא יהיו בשלים דיים.

    הזמן המתאים ביותר לקצור את האורז, הוא כאשר הגרגרים מבשילים עוד זמן מה, וגדלים עד שמשקלם מכופף את הגבעולים, כאילו קדו קידה צנועה. דומה לכך הוא האדם. זה המפגין גאווה ומרוצה מעצמו, טרם הבשיל. אדם "בשל" הוא זה היודע להוקיר תודה בקידה ענווה, ולהביע את הערכתו לזולת ולמעשיו.

    1. Eli Lerman:

      שלום זאב,
      אני שמח שאתה מבקר בבלוג ומקבל השראה. זה משמח אותי שגם מורים בדוג'ואים אחרים מוצאים עניין בבלוג.
      לעניין השיר היפני, אכן זהו השיר. אני קראתי את השיר בספר שהוציא סוגנומה סנסאי לפני קרוב ל 20 שנה.
      הערה קטנה בנוגע ליפנית:
      מִינוֹרוּ הוֹדוֹ – המילה הוֹדוֹ – משמעה "ככל ש" – במקרה שלנו "ככל שיבשיל". המילה מדברת על תהליך ולא על סיומו. לכן, התרגום הנכון מיפנית הוא "ככל שיבשיל".
      בכל מקרה, השיר היפני הזה מתמצת את העניין בצורה מאוד יפה, ואני מאחל לכולנו שנזכה ליישם את השיר ולהיות ענווים באמת.
      בברכה, אלי

  2. זאב ארליך:

    תרגום חדש (ושוב בתודה על ההערה הבונה):
    ככל שיבשיל
    את ראשו ירכין מטה
    צמח האורז

    (וגם המבנה של ההייקו 5-7-5 הברות נשמר בתרגום העברי)

    אריגאטו!

כתיבת תגובה