ענווה

ענווה

סוגנומה סנסיי עבר במהלך חייו מספר מכובד של אימונים מפרכים. סנסאי, שאינו מרבה לספר על האימונים הללו, ציין פעם שאימונים קשים, חישול הגוף והנפש ותרגולות שמביאות את האדם קרוב לקצה גבול יכולתו הם דברים שיכולים להיות בעלי ערך. אבל, הוסיף: "אם אימונים מפרכים הופכים אדם לגאוותן ולמתנשא על אנשים אחרים, עדיף היה לו שלא היה עושה אימונים אלה כלל."

באומנויות הלחימה ובכל האומנויות שמדגישות את ה"דרך" נהוג לראות בענווה חלק בלתי נפרד מהצעידה בדרך. אחת המלחמות הקשות ביותר של האדם עם עצמו היא המלחמה בגאווה. מלחמה זו נעשית קשה יותר ככל שאנו ותיקים יותר באומנות. האגו, העצמי המזויף שבנו, רוצה באופן טבעי להתרברב ולהתגאות. נטייה זו מתחזקת ככל שעובר הזמן: "אני כבר חגורה שחורה, מתאמן כבר הרבה שנים… ולכן מותר לי…" הנטייה הזו לגאווה לא רק שאינה משרתת אותנו, היא מנוגדת לכיוון ההתפתחות האמיתי. ככל שאדם מעמיק לחקור וללמוד כך הוא אמור להיות מודע יותר למגבלותיו ולדרך הארוכה שעליו עדיין לעשות. אדם שנעשה זחוח ככל שהוא מתקדם בסולם הדרגות אינו מתקדם בכיוון הנכון.

האמרה היפנית הבאה מסכמת את תהליך ההתפתחות הנכון:
"גבעול האורז, ככל שיבשיל ירכין את ראשו".

הענווה, כמו כל המידות הטובות, דורשת אימון. אז איך מתרגלים ענווה? האם יש תרגילים לפיתוח ענווה?

יש המוצאים בטכס התה היפני כלים לתרגול ענווה. ישנם כללים לצורה הנכונה שבה יש לבנות בית תה. בית התה יהיה תמיד פשוט ונקי להפליא. הכניסה לבית התה היא תמיד בעלת פתח קטן מאוד, והמשתתפים בטכס נדרשים לזחול כדי לעבור דרכו.

מסבירים שמטרת עיצוב זה היא לאלץ את הנכנסים להרכין ראש. גם הסמוראים הגדולים ואפילו השוגון נאלצו להשאיר את כלי הנשק שלהם בחוץ ולהרכין את ראשם בהיכנסם לבית התה. פעולה פיזית זו קשורה לייצור תחושה של ויתור על הגאווה, או אם תרצו פעולה מעוררת ענווה.

גם באייקידו ישנן "תרגולות ענווה". אחת התרגולות היא הקידה שאנו קדים לבן/ת הזוג לפני כל תרגול ואחריו. זו תרגולת המזכירה לנו שאנו זקוקים לבן/ת הזוג כדי ללמוד. הקידה לפני התרגול משמעה: "אנא עזור לי ללמוד" והקידה בסיום הטכניקה: "תודה על שעזרת לי". שתי הקידות נובעות מההבנה הבסיסית שאני לא יכול ללמוד אייקידו לבד ואני זקוק לעזרת בן/ת הזוג.

תרגולת נוספת המיועדת לעורר בנו ענווה היא תרגולת ניקוי המזרן אשר אנו עורכים בסיומו של כל שיעור. כמו ביפן, גם אצלנו, כל אחד לוקח סמרטוט, יורד על ברכיו ומנקה את המזרן. מספר חברים בדוג'ו הציעו להתקדם למגב וסמרטוט ואחת הסיבות שטרם התקדמנו לטכנולוגיה הזו, נעוצה בעובדה שיש בכריעה על הברכיים ובניקוי ויתור על הגאווה, עוד הזדמנות לתרגל את "שריר הענווה" ולחזקו.

חברי הדוג'ו מנקים את המזרן לאחר השיעור

סוגנומה סנסאי מספר שאוסאווה-סנסאי, המורה שלו, נהג להתקשר אליו מדי פעם. השיחה הייתה מתנהלת בערך כך:
אוסאווה-סנסאי: "האם אתה נוהג בשחצנות?"
סוגנומה סנסאי: "האם הגיעה אליך שמועה כזו?"
אוסאווה-סנסאי: "כאשר יש שמועה זה כבר מאוחר מדיי!".

העבודה הכרוכה בטיפוח הענווה אינה קלה. חכמי המזרח מכוונים אותנו לא להישאר ברמת ההבנה התאורטית של "ענווה זה דבר חשוב". הם השכילו לייצר תרגולות פרקטיות כדי לוודא שאנו עומדים מאחורי המילים שלנו (או במקרה הזה כורעים ברך). הקידה לבן/ת הזוג וניקיון המזרן הן דרכים להזכיר לעצמנו מהו כיוון ההתקדמות הנכון, ולסייע לנו לצעוד בו.

9 תגובות

  1. מאמר יפה. נהנתי מאוד לקרוא.

    אהבתי מאוד את הדו-שיח בין אוסאווה סנסיי לבין סוגנומה סנסיי.

    ו… סליחה על הגאוותנות:
    האימרה היפנית המוזכרת במאמר זה, היא במקורה שיר הייקו יפהפה שהמורה שלנו (שיממוטו סנסיי) נוהג לצטט סמינרים. מעניין לציין ששיממוטו סנסיי הוא ידיד טוב של סוגומה סנסיי ושניהם למדו תחת אוסאווה סנסיי ואו-סנסיי. נראה שלשניהם יש גישה דומה ואצל שניהם רוח הזן פועמת בהרמוניה עם רוח האייקידו.

    הנה ההייקו אודות האורז והענווה:

    מִינוֹרוּ הוֹדוֹ הנה הוא הבשיל
    קוֹבֶּה אוֹ טָרֶרוּ את ראשו הרכין מטה
    אִינָהוֹ קָאנָה צֶמַח האורז

    התכונה החשובה ביותר בבודו היא נימוס צנוע, אשר בא לידי ביטוי בקידה שאנו מחווים זה לזה לפני ואחרי כל תרגול. הקידה מסמלת שדה אורז המוכן לקציר ביפן. שתילי האורז צומחים במהירות עד ששיבולי אורז מעטרים את ראשיהם הזקופים. אך אם קוצרים את האורז בשיא זקיפות קומתו, הגרגרים לא יהיו בשלים דיים.

    הזמן המתאים ביותר לקצור את האורז, הוא כאשר הגרגרים מבשילים עוד זמן מה, וגדלים עד שמשקלם מכופף את הגבעולים, כאילו קדו קידה צנועה. דומה לכך הוא האדם. זה המפגין גאווה ומרוצה מעצמו, טרם הבשיל. אדם "בשל" הוא זה היודע להוקיר תודה בקידה ענווה, ולהביע את הערכתו לזולת ולמעשיו.

    1. שלום זאב,
      אני שמח שאתה מבקר בבלוג ומקבל השראה. זה משמח אותי שגם מורים בדוג'ואים אחרים מוצאים עניין בבלוג.
      לעניין השיר היפני, אכן זהו השיר. אני קראתי את השיר בספר שהוציא סוגנומה סנסאי לפני קרוב ל 20 שנה.
      הערה קטנה בנוגע ליפנית:
      מִינוֹרוּ הוֹדוֹ – המילה הוֹדוֹ – משמעה "ככל ש" – במקרה שלנו "ככל שיבשיל". המילה מדברת על תהליך ולא על סיומו. לכן, התרגום הנכון מיפנית הוא "ככל שיבשיל".
      בכל מקרה, השיר היפני הזה מתמצת את העניין בצורה מאוד יפה, ואני מאחל לכולנו שנזכה ליישם את השיר ולהיות ענווים באמת.
      בברכה, אלי

  2. תרגום חדש (ושוב בתודה על ההערה הבונה):
    ככל שיבשיל
    את ראשו ירכין מטה
    צמח האורז

    (וגם המבנה של ההייקו 5-7-5 הברות נשמר בתרגום העברי)

    אריגאטו!

  3. ענווה היא תכונה קשה לביצוע. עשיתי משהו שהיה קשה לי לאחר מאמץ רב, אני מרגיש גאווה ורצון לשתף את היקרים לי בהישג, כדי שישמחו איתי. לא בטוח שאתחיל או שתמיד ארצה להימנע מכך

    1. דני שלום,
      תודה על התגובה והחידוד של נושא הענווה.
      לעניות דעתי, חשוב להתחיל מפירוש המילה ענווה.
      אני מצטט מוויקיפדיה:
      עֲנָוָה או עַנְוְתָנוּת היא תכונה או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים.
      הענווה היא היפוכה של הנרקיסיזם, והיא כוללת בתוכה שלושה מרכיבים שונים: א. הערכה עצמית שקולה ונאותה. ב. סובלנות כלפי האחר, ובמיוחד כלפי מי שעומד במדרגה חברתית ושכלית נמוכה יותר. ג. מוכנות לוותר על כבוד והערצה של אחרים ועל גינוני כבוד.
      אז למיטב הבנתי, אין מניעה ליהנות מהישג שלך. להיפך, זה חלק חשוב מ"הערכה עצמית שקולה ונאותה".
      אבל כדאי להיזהר לא "להיתקע" שם, ובטח לא להרגיש עליון על אחרים.
      תודה שעזרת לי לחדד את זה לעצמי.
      העבודה רבה!
      יישר כוח.
      אלי

  4. thank you so much for sharing this with us. To be humble is a great thing and so difficult when you rise in the ranking of Aikido. At Ima Juku we have to put down the tatami every training. When I have the time I try to help. I will never allow anybody to fold my hakama after practise. As long as I can do it myself I will do it. Also try to learn from anybody in the dojo. Sometimes it is hard but as you said in the blog: Pride and ego are big enemies of our self. Masagatsu Agatsu: true victory is self victory, the truw enemie is within yourself.
    The pandamic made us . humble as well. We depent on eachother to keep the dojo alive so a humble bow and thank you so much is what we need to do. So lets stay humble and keep the dojo alive by doing (so it looks) simple things .

    1. Arjan my dear friend,
      Thank you for your kind reply and wise words.
      The word Humble, in hebrew, is often misunderstood and I believe that Suganuma Sensei also explains that it is Not about "self deprication", rather it is about a healthy sense of self esteem.
      We should however, be careful not to consider ourselves as "higher" than someone else.
      As you mentioned, our inter-dependence is clearer than ever .
      tahnk you for reminding me these important values.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

המרחב בין הגירוי לתגובה
הבלוג של אלי לרמן

המרחב בין הגירוי לתגובה

"בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב.במרחב הזה בכוחנו לבחור את תגובתנו.בתגובתנו טמונים הצמיחה והחופש שלנו." – ויקטור פרנקל, רופא ופסיכיאטר, מייסד הלוגותרפיה, מחבר "האדם מחפש משמעות"

המשך קריאה »
The Nice QA Dilemma
בלוג חברי המרכז

Uke – The Nice QA Dilemma

לפני כשנה מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא חשבתי שאהיה בה. אחרי שנים בתעשיית ההייטק בהן זכיתי לעבוד עם אנשים טובים מוכשרים ונחמדים מצאתי את עצמי מגיע עם הבוס שלי למסקנה שאנחנו שולחים מייל למפתחים שלי ולמחלקת QA ומבקשים מכולם להפסיק להיות נחמדים זה לזה…

המשך קריאה »