בסיום השיעור, בתרגול קוקיו-הו, אמר לי בן זוגי לאימון: "סנסאי, הגוף שלך כמו סלע".
אני, שהתאמנתי עם המחשבה של "לעבוד רך כמו מתאמן הסומו האהוב עליי" – הייתי בשוק.
יש לי עוד דרך ארוכה…
כאשר קראתי את הטקסט הזה עלו בי כמה מחשבות:
א. אם סוגנומה סנסאי כותב שיש לו עוד דרך ארוכה אז יש לי עדיין תקווה.
ב. סנסאי מגיע לשיעורים ומחפש משהו בכל שיעור. יש לו נושא והוא חוקר אותו. אפילו ברמה שלו. מעורר השראה.
מה אתם חושבים על הטקסט הקצר שכתב סנסאי במחברתו?
מחכה לתגובותיכם.
"…מתאמנים חדשים נוטים לחלק את האימון לשני חלקים:
החלק העיקרי בו אני ה"נאגה" (מבצע את הטכניקה), והחלק השני בו אני משמש אוקה (תוקף ומקבל את הטכניקה).
הרי אייקידו זו אומנות לחימה, ורק בחלק בו אני מבצע את הטכניקה אני לומד להגן על עצמי.
ככל שחולף הזמן…"
לפני מספר ימים ביקשתי את עזרתכם בהבנת השיר של סאקאמורה סנסאי. אני באופן אישי מאמין שחשיבה חיובית זה התחלה טובה אבל לא מספיקה. להבנתי, אין
רגע לפני השנה החדשה – מה הייתם מאחלים לעצמכם? לאורך השנים בהן חייתי ביפן, סוגנומה סנסאי נהג לומר אינספור פעמים: "רגשות תודה זה הכי חשוב!" ותמיד שאלתי את עצמי: למה בעצם זה הכי חשוב? בשבוע שעבר סנסאי שלח מכתב לחברי הדוג'ו שמדבר על (איך לא?) "רגשות תודה והכרת הטוב".
כל הזכויות שמורות © 1997-2024 המרכז הישראלי לאייקידו
Design & Development by webtale.co
4 תגובות
היי סנסאי !
מוצא שבסיפור הקצר מצויים , בעצם , לפחות שני רובדים :-
הרובד הבסיסי ההבט " הטכני " :- באשר לי תמיד אני בספק כיצד בן/בת הזוג שלי חשים את האוקמי שלי – תחושתי שהשלמות באייקידו ( כמובן בלתי ניתנת להשגה ) הנה לחוש את עצמך באותה מידה שבן הזוג חש אותך ( חש את האוקמי שאתה נותן ) .
הרובד השני הנו בתחום הרוחני/חברתי – ניתן לתימצות : האם אני יודע כיצד אני נראה בעיני אחרים ? האם אני מספיק רגיש לסביבתי ומתנהג בהתאם ? האם יש חפיפה בין הדימוי העצמי שלי לבין הדימוי שמקרין לאחרים ? אסיים בסיפור קצר לצורך הבהרה . אני בן קיבוץ שגדל בחינוך משותף . אחד מבני כיתתי "ע" היה , ללא עוררין , מנהיג הכיתה בתחום החברתי וגם את נאום הברכה לרגל קבלתנו לחברות במשק ( בתום י"ב ) הוא נשא . אני זוכר את תקופת הנעורים בקיבוץ כתקופה מופלאה כחוויה שמאחל אותה לכל נער/ה . לימים לרגל 20 שנה , התקיים כנס מחזור , ו " ע" שאל אותי כיצד אני רואה את תקופת הנעורים ? עניתי כפי שתארתי לעיל . ואז "ע" אומר לי " לגבי זו הייתה התקופה החשוכה ביותר בחיי " . אכן " שוק " , האחרון שממנו הייתי מצפה לקבל תשובה כזו . איזה מרחק בין הדימוי שהקרין( אוקמי ) לבין הדימוי העצמי !
יצחק היקר,
תודה על התגובה המרתקת.
הסיפור המרתק שלך על "ע" מתחבר אצלי לתובנה שבסופו של דבר ההרגשה הפנימית של האדם היא הדבר הכי משמעותי. אתה רואה אנשים שמהצד נראה לך שיש להם הכול ואז מתברר לך שבתוך תוכם הם מרגישים ריקנות וחוסר ערך.
החיבור שעשית ל"אוקמי" גם הוא מרתק. המרחק בין הצורה בה אני תופס את האוקמי שלי לבין הצורה בה הוא משתקף אצל אחרים.
אני מודה לך על התגובה מאירת העיניים.
תודה רבה.
אלי
שלום אלי, לא מזמן חזרתי וקראתי את האטיקט שלנו כסוג של בדיקה עצמית (והאמת שחלפו מעל שנתיים מאז קראתיו). מייד התחוור לי שאני מדבר לא מעט באימונים עם בן הזוג על הטכניקה, איך זה מרגיש וכו' (מתוך נסיון להבין מה לא עובד). לקחתי לעצמי משימה לנסות להמעיט בכך ו"לדבר" דרך האוקמי. נתת פה דוגמה נגדית למצב שבו הצורך בדיבור עלה כפי הנראה היכן שלא הספיקה עבודת הגוף. לכולנו יש בליינד ספוט – כנראה שצריך בכל זאת לדבר מדי פעם(וכנראה שעדיין צריך לדבר פחות ממה שזה נעשה היום 🙂 ).
תודה על השיתוף – בהחלט נקודה למחשבה.
אוהד שלום,
בהחלט העלית נקודות מצוינות למחשבה:
כמה אנחנו מדברים בשיעור, ועוד יותר מכך התובנה ש"הצורך בדיבור עלה כפי הנראה היכן שלא הספיקה עבודת הגוף". בקיצור, הדיבור הוא לעיתים דרך לחפות על חוסר במקומות אחרים.
אקח את זה לתשומת ליבי, ואבדוק את עצמי היכן אני יכול לקצץ בכמות המלל בשיעורים.
תודה רבה על התגובה המצוינת.
אלי