לפני מספר שנים קיבלתי במייל סיפור יפה שעורר אצלי מחשבה. להלן הסיפור:
"בפעם הראשונה שהגעתי לשוודיה, בשנת 1990, אחד מעמיתי שוודי, היה אוסף אותי כל בוקר מהמלון. היה זה בחודש ספטמבר, קצת קר וערפילי. היינו מגיעים מוקדם לוולוו והוא היה חונה את האוטו מאוד רחוק משער הכניסה (הם 2000 עובדים שמגיעים לחברה במכוניתם). ביום הראשון לא אמרתי כלום, גם לא ביום השני והשלישי. בימים שלאחר מכן, עם קצת יותר קירבה, בוקר אחד שאלתי אותו: יש לכם מקום חניה קבוע כאן? כי שמתי לב שאנו מגיעים מוקדם, מגרש החניה ריק ואתה משאיר את האוטו רחוק… "
לזה הוא ענה בפשטות: "מכיוון שאנו מגיעים מוקדם יש לנו מספיק זמן ללכת ברגל, אלא שמי שיגיע באיחור כדאי שימצא מקום קרוב יותר לשער. נכון?"
כשקראתי את הקטע הזה הוא תפס אותי לא מוכן. במידה רבה הגישה של האיש השוודי הפוכה לגישה הישראלית המוכרת לי. אצלנו המחשבה היא על עצמי: אני הגעתי ראשון – אז אני אחנה הכי קרוב. הדגש על "אני". לעומת זאת, האיש השוודי רואה את האחר, יש אצלו מודעות למצבו של האחר, התחשבות נפלאה.
הסיפור הזה מזכיר לי ציור יפני המראה את ההבדל בין גן עדן לגיהינום.
הציור מחולק לשני חלקים ובכל חלק יש שולחן עמוס אוכל ואנשים יושבים סביבו כאשר לידיהם קשורים מקלות אכילה ארוכים, כה ארוכים עד כי אינם יכולים לאכול בעצמם. בחלק האחד כל אדם דואג לעצמו ומנסה בכל כוחו לאכול בעצמו (למרות שכאמור מקלות האכילה הארוכים אינם מאפשרים זאת) ולהפריע לאחרים. בחלקו השני של הציור האנשים משתמשים במקלות הארוכים ומאכילים את אלה שיושבים מצידו השני של השולחן.
התנאים זהים בשני המקרים אך הגישה של האנשים עושה את ההבדל בין גן עדן (בו יש מודעות, חמלה ועזרה הדדית) לבין גיהינום (בו כל אחד דואג לעצמו בלבד).