בין הגירוי לתגובה

בין הגירוי לתגובה

בספרו של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" הוא כותב על חופש הבחירה. הוא מציין שזהו אינו משפט שלו אלא שנתקל בו בספר שקרא בצעירותו.

אני מוצא את דבריו עמוקים ומאתגרים. הוא כותב:

בתווך, בין הגירוי לתגובה מצוי הכוח הגדול ביותר שיש לנו: חופש הבחירה!

לפני שנים, כשקראתי את המשפט לראשונה, אני זוכר שקראתי את המשפט הזה כמה פעמים: מה זה חופש בחירה? ומה זה התווך בין הגירוי לתגובה?

להבנתי, כדי שיהיה חופש בחירה אנו צריכים שתהיינה לנו כמה אפשרויות לבחור מהן. זהו תנאי ראשון. אם יש לי אופציה אחת בלבד – אי אפשר לדבר על חופש בחירה…

כל אדם מפתח לאורך השנים דפוסי תגובה לסיטואציות שונות. זוהי נטייה טבעית. יחד עם זאת, במקרים רבים, התגובה נבחרה שלא מתוך מודעות ופעמים רבות היא אינה התגובה המוצלחת ביותר. רובנו איננו בודקים את תגובתנו אלא ממשיכים לפעול בצורה בלתי מודעת ואוטומטית. למשל, אדם אשר בצעירותו העליבו אותו והוא בתגובה נהג להרכין ראשו ולשתוק, עלול לפתח דפוס כזה. במידה וייקלע למצב דומה כאדם בוגר, יש סיכוי שיפעל באותה צורה. הרי זה מה שהוא מכיר.

היכולת לעצור לפני שאנו מגיבים הינה מיומנות המצריכה מודעות ואימון. במידה רבה משמעות הדבר "להילחם בטייס האוטומטי". שינוי הרגלים הינו דבר קשה מאין כמוהו. "הרגל הופך לטבע" ולכן, אם נחזור לאדם המרכין ראשו אל מול עלבון, שינוי הדפוס הזה מצריך עבודה רבה. האדם צריך לשנות את מה שהפך אצלו ל"טבעי".

מהם השלבים הנדרשים בכדי לעשות שינוי כזה?

א. ראשית, עליו להכיר בכך שזהו דפוס פעולתו.

ב. לאחר מכן, עליו להגיע למסקנה שהדפוס הזה אינו משרת אותו היטב ושהוא מעוניין לשנותו.

ג. בשלב השלישי הוא צריך להכין כמה אפשרויות תגובה חלופיות (אלטרנטיבות שונות).

ד. ואז הוא נדרש לשים לב ולבדוק היטב את תגובתו בפעם הבאה שייקלע למצב שמישהו מעליב אותו. אם יצליח בשלב זה, לעצור בתוך הסיטואציה לפני שיגיב, ולחשוב "איך אני רוצה להגיב?" זהו הישג עצום.

לעניות דעתי, היכולת שלנו להפוך אדונים לגורלנו, להגיע למקום שבו אנו מפסיקים להיות עבדים של ההרגלים וההתניות הישנים ומצליחים לעצור בין הגירוי לתגובה ולבחור את התגובה שלנו לסיטואציות שונות בחיים, הינה יכולת המשנה את החיים.

מניסיוני, כמו כל מיומנות בחיים, התרגול הוא אלמנט מכריע. ככל שמתאמנים על זה, כך אנו מגלים שהמרווח בין הגירוי לתגובה הוא גמיש, וניתן להרחיבו!

גם באייקידו אנו מתרגלים את היכולת שלנו לשנות הרגלים. בזמן התקפה, רוב האנשים מגיבים בצורה אוטומטית: ננעלים, מתקשים ובמקרים רבים הנשימה הופכת שטחית. הרבה משתתפים בסדנאות המנהלים כמו גם בשיעורי האייקידו אומרים לי: "אבל ככה זה טבעי לי". או "זה לא טבעי מה שאתה מבקש". תשובתי היא: "זה לא 'טבעי' אלא זה 'הרגל', זה פשוט מה שהתרגלת לעשות".

בשיעורי אייקידו, כמו גם בסדנאות מנהלים שאנו מעבירים, אנו משתמשים בכלי הנקרא "תקיפה פיזית" בכדי לבדוק ולתרגל את תגובתנו במצב עימות.

כל אדם חווה לחץ ופחד במצב בו מישהו מתקיף אותו (לא רק תקיפה פיזית). זה מנגנון הגנה הטבוע בכולנו.

התרגול של תקיפה מאפשר לכל מתאמן באייקידו לערוך בחינה מחודשת של תגובתו: "איך אני מגיב במצב לחץ?" ולאחר שהוא עובר עם עצמו את ארבעת השלבים המתוארים לעיל (מודעות, החלטה לשנות, הכנת חלופות, אימון ותרגול) הוא יכול לבדוק את עצמו שוב: "האם הגבתי בצורה משביעת רצון?"

זהו אלמנט משמעותי בחיים בכלל ובתרגול אייקידו בפרט המצריך תשומת לב רבה.

וכאמור, ככל שנתאמן, אנו מגדילים את הסיכוי שנגיב מתוך בחירה!

 

שנה טובה! שנה של התפתחות ובחירה חופשית!

 

מה אתם חושבים?

האם יש לכם דוגמאות בהן הצלחתם לעצור במרווח בין הגירוי לתגובה?

מצפה בכיליון עיניים לתגובותיכם.

6 תגובות

  1. שלום אלי,

    אני מאד נהנת לקרוא את ההגיגים מעוררי ההשראה בבלוג. אהבתי את שאמרת בשיעור היום ואת מה שכתבת כאן.

    נקודת המבט הזו כפי שהיא באה לידי ביטוי באייקידו היא ביטוי מוחשי של התעלות רוחנית על "הטבע" האנושי. אסביר כוונתי:

    להבנתי מקראת הספר, סטיבן קובי מציע תפיסות והתנהלות המבוססת על מימד מחשבתי שכלתי. להבין, לתכנן ולפעול. הכל טוב ויפה. אבל מה קורה כשהמשברים קורים? הרגש מתחרפן? הדופק עולה, החוויה היא של "מצב הישרדות": דופק מואץ, הזעה, התכווצות…מה קורה לכל התבונה ברגעים שבהם הגוף מדבר את הפחד או את הדפוסים שלנו מימים ימימה? כל הרעיונות הטובים נדחקים וננעלים בפינה במוח.

    אייקידו מוריד את החוויה ישירות אל תוך הגוף, למצב "שטח" אמיתי: התמודדות עם קונפליקטים הכוללים מצבים רגשיים וגופניות של מצבי משבר או לחץ. באייקידו לא רק שהתירגול מציע את צורות ההתמודדות עם הקונפלירט כאופן פעולה, לא רק שכטאטקטיקה האופציות נלמדות, גם הרוח המפעילה את התנועה נעה מתגובתיות לבחירה. מתפתח איזשהו שקט של ידעה בגוף של ביטחון המאפשר בחירה ולא "תגובה של טייס אוטומטי".

    בלימודי מודעות הכרתית עפ"י שיטת ימימה העבודה בין גירוי ותגובה פועלת ממקום של התבוננות לחווית הלב עם מימד של רוחק. דרך כתיבה, התבוננות של עד "בוגר" שאינו מזוהה לחלוטין עם החוויה מאפשר את השהייה במרחב לבחור. לא מתרגלים "צורות" של בחירה. מתרגלים שהייה במרחב של בחירה. מתרגלים חמלת הלב. מתרגלים קבלה עצמית. מתרגלים תיקון של ראייה של מצב בזמו נוכחי מול זכרונות עבר. לומדים להבין שכל מצב שנחווה כהתקפה נובע מזיכרון, כמו העלבון שכופף לאדם את החזה והראש כלפי מעטה. לומדים להזדקף אל נוכחות בזמן עכשווי. לומדים להיות במרחב של בחירה, אמיתי אוטנתי.
    באייקידו המרחב בין גירוי ותגובה, מתהדהד מיידית בתוך הזוגיות. וזה סוג של קסם. אפשר להתעורר לזמן "עכשיווי" מתוך הזוגיות. מתוך היחס של האייקידוקה שאיתו עובדים.

    מכל עולמות התנועה והחשיבה המורות על המרחב בין גירוי ותגובה, לטעמי אייקידו הנשגבת והגבוהה ביותר. היא איננה מבטלת את העומק והמשמעות של התבונות שהזכרתי, אלא מאפשרת לנו לתרגל אותם בתוכה. בתוך האייקידו נמצאים כל הרבדים: גוף, מחשבה וטכניקה, רגש ורוח.

    תודה על ההשראה!
    שנה טובה,
    מעדי

    1. שלום עדי.
      תודה על התגובה מאירת העיניים. נהניתי לקרוא.
      וכפי שהיטבת לכתוב בסיום התגובה שלך:
      "מכל עולמות התנועה והחשיבה המורות על המרחב בין גירוי ותגובה, לטעמי אייקידו הנשגבת והגבוהה ביותר. היא איננה מבטלת את העומק והמשמעות של התבונות שהזכרתי, אלא מאפשרת לנו לתרגל אותם בתוכה. בתוך האייקידו נמצאים כל הרבדים: גוף, מחשבה וטכניקה, רגש ורוח."
      גם אני, כמוך, מוצא את האייקידו אומנות נשגבת וגבוהה.
      מאחל לשנינו שנמשיך לצעוד בדרך האייקידו בהנאה רבה.
      שנה טובה ומבורכת.
      אלי

  2. אכן נכון. כל שינוי צריך להתחיל במודעות עצמית גבוהה וביכולת התבוננות פנימית. לצערי, בעבודתי עם אנשים, אני רואה שרובם מתקשים מאוד אפילו להגיע לשלב הראשוני הזה. רוב האנשים לא מסוגלים לחשוב שאולי הם טועים. רובם מעדיפים להאשים את כל העולם בכך שהם לא מצליחים, אינם תופסים את היכולת שלהם לשנות,ואכן נשארים עם אותם דפוסי התנהגות. נדיר הוא האדם שבאמת יש לו את הכח והאומץ לעבוד קשה ולשנות את עצמו.

    1. יעל שלום.
      תודה על התגובה.
      האבחנות שלך מדוייקות: אכן מעטים האנשים שיש להם את הכוח והאומץ לעבוד קשה ולשנות את עצמם.
      אני מברך אותך על היותך חלק מהמועדון של אלו שיש להם את הכוח והאומץ.
      בברכת יישר כוח והמשך התקדמות בדרך.
      אלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

יום אחד חיים שלמים
הבלוג של אלי לרמן

יום אחד חיים שלמים

בסיום הסדנה השנתית עם סוגנומה סנסאי הענקנו לו מתנה, יצירת אומנות מעשה ידיו של גיא קנטור. אפשר לראות אותה בפוסט הקודם: "יום אחד חיים שלמים 一日一生"

המשך קריאה »
בואו לא נזניח את הדברים הקטנים
בלוג חברי המרכז

בואו לא נזניח את הדברים הקטנים

רוב האנשים מתייחסים ברצינות להבטחות גדולות ולעבודות גדולות, אבל מקלים ראש בהבטחות קטנות ובמעשים יומיומיים. בכדי לזכות באמונם של אנשים חשוב לקיים גם הבטחות קטנות

המשך קריאה »