אייקידו - התמכרות בריאה

אייקידו – התמכרות בריאה

עצם המילה "התמכרות" לרוב מעלה הקשרים לא חיוביים. אדם שלא שולט, משועבד להרגלים. דוגמאות לא חסרות, כמו למשל: יום אחד לא הצלחת לקיים את האימון הקבוע ואתה מרגיש חולה, אתה מגלה שרצת פחות מהמרחק שתכננת ואתה מרגיש רע עם עצמך… אני מניח שהתמונה ברורה.

אז מה קורה באימוני אייקידו?
היום השלמנו סדנא מרשימה ומיוחדת עם סוגונמה סנסאי וקבוצת אורחים מיפן. מעבר לעונג העילאי להתאמן בקבוצה גדולה ומגובשת עם מיטב המדריכים שאומנות זו יכולה להציע, הסתכלתי על כמה מהאנשים שבחבורה ושמעתי קצת על החוויה שלהם.

לא פעם אמרו לי "תקשיב, אין עצם בגוף שלא כואבת, אבל זה היה שווה". אני בעצמי, אחרי הבוקר של היום השני לסדנא, הרגשתי מפורק לחלוטין. זה כלל לא עמד על הפרק שלא אגיע לאימוני הערב. אחת המתאמנות הוותיקות סיפרה לי באחת ההפסקות על תקופה בה התאמנה 8 אימונים בשבוע! "תקופה מדהימה", הוסיפה באותה נשימה.

ניסיתי להבין מה קורה, מהו הסוד שגורם לנו להגיע לאימון, בשעות מאוחרות של הלילה, אחרי יום מפרך, סחוטים, אך איתנים בדעתנו לתת את הכול על המזרון. מה באמת ממכר באייקידו ועד כמה הדבר משפיע על חיינו.

ראשית, התחושה החוזרת שמלווה אותנו, את כולנו, בתום האימון. תחושה של קלילות, של שקט נפשי, של שלמות ושל אנרגיות מטורפות. לפעמים אני מסתכל על עצמי ועל חבריי ולא מאמין. אלו אותם אנשים שהגיעו גוררים רגליים מעייפות והם כעת קופצים, וממשיכים להתאמן אחרי סיום שעת האימון, כאילו היום רק החל.

אנדורפינים או לא אנדורפינים, תחושת הכיף ממכרת. אהרון אטלס הסנסאי המדהים שלנו צוחק עלי כאשר בתום אימון מפרך במיוחד אני נהנה יותר. "אתה אוהב שקורעים אותך". מי יכול להתווכח עם כיף טהור!

הדבר השני, והחשוב לא פחות, זאת החבורה הנהדרת שמתכנסת לאימונים. אייקידו בעיניי הוא כמו מסננת לאנשים מיוחדים. אנשים ששמו את האגו בצד, באו להתאמן, ומעבר לתחושה ההישג העצמי, מלווה אותם תחושה של נתינה ורצון לשמור על ה "אוקה" (בן/בת הזוג לאימון). זה לא דבר רגיל ל"אומנויות לחימה".

במהלך הטכניקות שתורגלו בסדנא, הדאגה העיקרית של המתאמנים הייתה לשמור על כך שה"יריב " לא ייפצע ולא ייפגע על ידי המתאמנים האחרים. התרגיל הראשון במהלך החימום הוא תרגיל ה"חתירה". התרגום של חתירה הוא שאיפה משותפת לאופק טוב יותר ברמה אישית וכקבוצה.

אייקידו מכוון ל"שדרוג" וגם מכוון לכך שהדבר ייעשה כקבוצה, כחברה, ולא רק כפרט. לא פלא שהתחושה הכללית ממכרת – זו התמכרות בריאה שמשפרת אותנו כבני אדם וגורמת לנו לרצות להמשיך להתאמן שנים רבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

רוקן את הכוס
הבלוג של אלי לרמן

רוקן את הכוס

נאקאמורה טמפו סנסאי (1876 – 1968), שהשתתף כמרגל במלחמת רוסיה-יפן, חלה במחלת השחפת לאחר שובו ליפן. באותם ימים הייתה השחפת מחלה חשוכת מרפא.
טמפו סנסאי החליט להסתובב בעולם ולחפש מרפא למחלתו. הוא הגיע לארה"ב, לאנגליה וצרפת אך לא קיבל תשובות מספקות. לבסוף, לאחר שנואש, החליט לשוב ליפן ולמות שם.

המשך קריאה »
הבלוג של אלי לרמן

הסיפור על זבוב הבהמות

היה מנכ"ל של חברה מאוד גדולה שנקלעה לקשיים. הוא ניסה כל מיני דרכים להחזיר את החברה למסלולה אך ללא הצלחה. יום אחד המליץ לו מישהו ללכת להיוועץ בראש מנזר הזן הסמוך.

המשך קריאה »