לפני כמה ימים ביקר אצלי יאמאסאקי סאן, חבר שלמד איתי יחד משפטים באוניברסיטה ביפן לפני כך וכך שנים.
היה מפגש מהנה והעלינו זכרונות.
הוא הזכיר לי שהוא התאמן באייקידו במשך כשנה במהלך לימודינו באוניברסיטה. מה שלמרבה מבוכתי לא זכרתי…
כששאלתי אותו מה הוא זוכר מתקופת אימוניו באייקידו הוא אמר:
"יש אנשים שהטכניקה שלהם כואבת, ויש כאלה שהטכניקה שלהם עובדת ולא כואבת".
הוא ציין שמות של אנשים בדוג'ו שמה שנשאר לו מהם הוא הכאב, ואילו אחרים שהוא זוכר איך הטכניקה שלהם עבדה והוא איבד שיווי משקל בלי שכאב לו.
אחרי עשרים וחמש שנים מה שנשאר לו מאייקידו זו החלוקה הזו לשני סוגי מתאמנים… מרתק!
לדעתי היכולת להכאיב בטכניקת אייקידו היא שלב בהתפתחות. אבל אני חושב שרמה גבוהה בהרבה היא הרמה של אלו שהטכניקה שלהם עובדת מבלי להכאיב.
הטכניקה של סוגנומה סנסאי פועלת מצוין אך לעולם אינה כואבת. התחושה היא שמשהו גדול ממך עוטף אותך.
רמת המיומנות הנדרשת גבוהה מאוד – אבל לשם אני באופן אישי מכוון.
איזה אייקידו את/ה מחפש/ת?
כרגיל מצפה לתגובותיכם מאירות העיניים.
בברכת המשך התפתחות והנאה בדרך האייקידו
2 תגובות
היי אלי,
זה מאוד מאוד תואם את הגישות השונות כשאנשים מנהלים דיונים – מדיון ועד מו"מ, מתהליכי מכירות ועד שיחות עם חברים..
אני יכול בהחלט לראות את זה כשאני מאמן NLP לחברות וארגונים מצד אחד ובקליניקה בעבודה פרטנית עם זוגות מצד שני.
יש אנשים שכשהם מביעים את דעתם, הם דואגים ללחוץ על הכפתורים (לרוב בצורה לא מודעת בכלל) של הצד השני לעומת אנשים שכשמביעים את דעתם, יוצרים קירבה. בדרך כלל ע"י שימוש בטכניקות של NLP ותקשורת מקרבת.
וכל זה לרוב עוד לפני שנכנסים לויכוחים :-O
כשאנשים נכנסים לויכוחים, אז אפשר ממש לראות את זה, איך אנשים משתמשים בתקשורת שלהם בצורה מכאיבה, למרות שהסיכוי להשגת התוצאות שהם רוצים גבוה יותר, כאשר לא משתמשים בתקשורת מכאיבה אלא בתקשורת מקדמת.
מהניסיון שלי, לרוב זה יושב על חוסר ביטחון או איזו שהיא אמונת ליבה של חוסר ערך עצמי, מעיין "אני קטן" כלשהו.. ואז השימוש בתקשורת מכאיבה נובע מדפוס פיצוי ו/או הגנה שמנסים למנוע את הנגיעה העצמית באותו "אני קטן" פנימי.
אני משער שגם באייקידו זה קורה, לפחות לחלק מהאנשים.
מעניין לדעת כמה קורלציה יש בין שימוש בטכניקות מכאיבות באייקידו לשימוש בתקשורת מכאיבה בויכוחים אצל תלמידי אייקידו ?
קדימה הצלוח'ס
מיקי ברקל
שלום,
מהרבה אמירות של מורים שנחשפתי אליהם, יש שתיים חזקות במיוחד מבחינתי, האחת זהה לנאמר מעלה: ברמה גבוהה של אייקידו לא צריך להיות כאב בכלל. בכל אופן, כאב הוא לא מטרה או אינדיקציה לטכניקה נכונה. השנייה מתייחסת יותר אל האוקה- גם אם זזים נכון, אם נוצר כאב סימן שזה מאוחר מדי. אבל שוב זה משליך על הנאגה, לפעמים הכל מתנהל יפה וטוב בקצב מסויים ופתאום נאגה עושה משהו מהיר וחד…
למי יש אחריות גדולה יותר? לכל אחד יש שליטה קודם כל על עצמו. אבל ככל שהרמה גבוהה יותר צריכה להיות מודעות גדולה יותר, חיבור על ידי מתן קשב ואכפתיות. כשזה הדדי, בהחלט אפשר לקרוא לזה אהבה.
יש פה עניין של זוגיות, של קשר ותשומת לב הדדית. שאיפה להרמוניה שמתחילה ככוריאוגרפיה מתוכננת ויכולה להגיע בהמשך למשהו אינטראקטיבי יותר, כמו אילתור. גם שם, במוזיקה או בשיחה, אפילו בנהיגה בכביש, צריך להקשיב ולהתאים את עצמנו. בכל ההזדמנויות האלה אני מעדיף לא להגיע להתנצחות. האחד צריך לזוז מעצמו בלי שיפעילו עליו כוח (אם כדי לתקוף ואם כדי לשמור על עצמו) האחר צריך לשים לב לקצב ולהמנע מפעולה מהירה וחדה שלא מתאימה לאותו רגע. בכל מקרה, חשוב להמנע מלהאשים את השני ולקחת אחריות על החלק שלנו בגרימת הכאב כדי שנוכל ללמוד. כאב הוא גם מורה.