סיפוק מיידי

סיפוק מיידי!

במהלך סדנת האייקידו הבינלאומית השנתית, אותה העביר זו השנה החמישית נאקאמורה-שיהאן, יוצא לנו לשוחח די הרבה על נושאי אייקידו, הדרכה, חינוך, החיים ועוד.

באחת השיחות, עלה הנושא של "הציפייה להצליח". נאקאמורה-שיהאן סיפר שגם ביפן משתתפי השיעורים שלו מתוסכלים ואומרים לו לעתים תכופות משפטים כגון: "השיעורים שלך מאוד קשים ומתסכלים. אנחנו לא מצליחים".

לדבריו הוא מסביר להם שהוא עוסק באייקידו למעלה מ 35 שנים ומתוכן כ 25 שנים כמקצוען. הטכניקות שהוא מביא לשיעורים הן פרי מחקר ואימון של עשרות שנים. ועוד הוא אומר להם: "האם זה סביר שאתם, משתתפי השיעור, שאייקידו אינו מקצועכם, תצליחו את מה שלקח לי להגיע אליו שנים בשיעור אחד? או בחודש? האם אין זה הגיוני שגם לכם ייקח זמן? שגם אתם תחוו תסכול ותצטרכו לתרגל? "

בתקופתנו, הציפייה היא ל"סיפוק מיידי" ו"הצלחה מיידית". כל דבר פחות מזה אינו מתקבל על הדעת. הנכונות לחוות תסכול, קשיים וחוסר הצלחה אינה באופנה יותר.

נאקאמורה-שיהאן טוען שאם אתה מצליח בשיעור אחד או שניים זה גם מעיד על עומק האתגר. לעומת זאת, אם אתה מוכן להתאזר בסבלנות, להודות שמשהו קשה לך ולהתמיד במאמץ, תחושת הסיפוק (לאחר שנה של מאמץ למשל) היא אחרת לחלוטין. 

זה מזכיר לי פוסט נוסף בבלוג שקשור לתרבות האינסטנט שפרסמתי לפני כמה שנים: אייקידו וטלוויזיה – השיעור השביעי

מה אתם אומרים?

כתמיד, מצפה לתגובות מאירות העיניים שלכם.

בברכת יום חדש!

16 תגובות

  1. הי אלי,
    הפוסט הזה כל כך מדבר אל ליבי!
    אני זוכרת את השיעורים הראשונים שלי בהם הייתי כל כך מתוסכלת, לא מבינה לאן אני צריכה לזוז ומרגישה ממש בושה מחוסר הידיעה שבאה לידי ביטוי מול מישהו אחר.
    בתחילת כל שיעור הייתי צריכה נשימה עמוקה לפני שנכנסתי לדוג'ו מרוב שהיה לי קשה להתמודד עם אי ההתקדמות.
    למען האמת אני לא יודעת מה החזיק אותי ומשך אותי כל כך חזק כדי שאמשיך ואתמיד, אולי רציתי להוכיח לעצמי שזה אפשרי דווקא בגלל שהיה לי כל כך קשה.
    מה שעזר לי הייתה אימרה מעודדת שלך: "יש לך עוד 20 שנה להתאמן על זה"
    גם הזמן עשה את שלו והתחלתי להרגיש יותר נינוחה, אולם רק לקראת המבחן של קיו 2 התחלתי להתרכז בדרך שלי, איך אני עושה אייקידו וזו הייתה נקודת משבר של להיות או לחדול.
    אני חושבת שכעת אני שמה את עצמי במקום של למידה אינסופית ולכן אין לי בעיה להמשיך ולהתקדם בקצב האישי שלי – אותי זה מרגיע.

    תודה לך על סבלנות אין קץ, על אמונה ובכלל על זה שאף פעם לא ויתרת לי או ויתרת עליי 🙂

    באהבה רבה, מיכל

    1. מיכלי, אני מזדהה עם כל מילה.
      אני זוכר את עצמי מתמקד בידיים ושוכח מה לעשות עם הרגליים ולהיפך.

  2. מיכל יקרה,
    תודה רבה על התגובה היפה.
    לדעתי כולנו חווים את תחושת הקושי והתסכול נוכח "התקדמות בקצב איטי מידי" או כל מיני ציונים שאנחנו נותנים לעצמנו.
    השיפוטיות כל כך מושרשת בנו שהיא נוטה לצבוע את הכל.
    אני מאוד שמח שהצלחת להתגבר על העליות והמורדות עד כה (סביר להניח שיהיו עוד 🙂 ) ואני מלא הערכה ליכולת ההתמדה שלך.
    אני גם שמח על המקום שבו את נמצאת שבו את "מתרכזת בדרך שלך". זה מקום מצוין להיות בו.
    יישר כוח גדול על התמדה והנחישות.
    המשיכי בדרכך המיוחדת.
    באהבה רבה.
    אלי

  3. כשהתחלתי להתאמן, השתמשתי הרבה במושג שהמצאתי לנושא – קראתי לזה 'תסכול חיובי', ואני לפעמים עוד משתמש במושג הזה בפני אחרים שמדברים על תסכול דומה באימונים.
    זה היה מאד מתסכל לא להצליח לבצע טכניקות מסוימות כמו "שהייתי רוצה" לבצע אותן וזה דחף אותי לנסות שוב ושוב ולהעמיק בהבנה של הטכניקות (והדרך עוד ארוכה). זה ללא ספק אחד הדברים שגרמו לי להמשיך וללמוד עוד יותר על הערך של הדרך בלמידה.
    לדעתי כל טכניקה בפני עצמה היא מיקרוקוסמוס של הדרך הארוכה שאנו עושים בלימוד אייקידו – כלומר, אפשר להעמיק בכל חלק של טכניקה ולראות את הטכניקה כמשהו שמורכב מהרבה חלקים שצריך להבינם בכדי לבצע את הטכניקה בשלמותה.
    יצא קצת פילוסופי 🙂

    1. הי יובל,
      תודה על התגובה היפה והפילוסופית 🙂
      הרעיון של "תסכול חיובי" הוא מצוין אם משתמשים בו בצורה החיובית שבה אתה בחרת – כלומר כמנוע שדוחף אותנו להמשיך להעמיק ולחקור.
      גם ההסתכלות שהצעת על הטכניקה כמיקרוקוסמוס של הדרך באייקידו היא מרתקת.
      תודה רבה שחלקת.
      בברכת יישר כוח.
      אלי

  4. אני חושב שפעמים רבות אנחנו כבר רוצים להגיע, לדעת הכל, לשלוט בנושא לחלוטין, לסיים את מסע החיפוש והלימוד האינסופי ולנוח.
    ועם זאת, גם נאקאמורה-שיהאן שחקר את האייקידו יותר לעומק מכפי שרובנו נוכל בכמה גלגולים, עדיין לומד ומגלה דברים חדשים.

    מצד אחד זה לעיתים מתסכל לחשוב שלעולם לא תגיע לסוף השביל. מצד שני כשאתה תלמיד נצחי, אתה לא לבד, אלא חלק משובל ארוך ארוך של תלמידים שנמצאים כמוך על השביל, פשוט במקומות שונים לאורכו.

    1. שלום אריאל,
      תודה על התגובה היפה ומעוררת המחשבה.
      אכן, כפי שהיטבת לנסח זאת, היכולת "להניח בצד" את "הרצון להגיע כבר" כמו גם את התסכול הנובע מכך, היא יכולת חשובה המפנה מקום להנאה גדולה יותר מהדרך.
      בברכת יישר כוח והמשך צעידה מהנה בדרך האייקידו.
      אלי

  5. אלי היקר!
    איך זה תמיד יוצא שהסיפור שלך גם מבחינת התזמון וגם מבחינת התוכן קולע בול למטרה!
    בדיוק היום ישבתי וחשבתי על נושא הסיפוק המידי, כמה שהסיפוק הזה קצר מועד וכמה אנחנו לא מעריכים אותו ורצים לסיפוק הבא.
    כמו שכתבת "הנכונות לחוות תסכול, קשיים וחוסר הצלחה אינה באופנה יותר", תרבות האינסטנט שיצרנו, היא זו שגונבת מנפשנו את הסיפוק האמיתי והעמוק. Easy come – easy go. זה הבסיס לכך שרוב האנשים בגלל המירוץ אחר הסיפוקים המידיים השטחיים , בסופו של דבר מתוסכלת עמוק בפנים.
    רק אנשים שיש להם אומץ , סביבה נכונה ומודעות, מוכנים לעבודה.
    תודה לך שיצרת סביבה כזו, שאתה מהווה דוגמה אישית ושאתה שומר על האנשים האלה לאורך שנים!!!
    באהבה רבה ,
    יאנה

    חברים יקרים שלי , גם כשאני לא מתאמנת אתכם על המזרן , אני אתכם בלב.

    1. יאנה יקירתי!
      איזה תענוג לשמוע ממך. וגם לשמוע שאני מצליח לקלוע בול!
      תודה רבה על התגובה היפה והפרגון 🙂
      אני שמח שאת ממשיכה לתרגל אייקידו גם אם לא על המזרן. הלב הוא זה שקובע!
      והאהבה הדדית לגמרי.
      שלך כתמיד.
      אלי

  6. היי יאנה כמה טוב לשמוע ממך .

    זוית קצת שונה לדיון שאומרת " היעד אינו המטרה אלה הדרך ליעד " במלים אחרות היעד אינו השליטה המושלמת בטכניקות באייקידו אלה השיפור המתמיד והסיפוק האמיתי הנו מבט לאחור על עצמך ( מספר שנים ? ) ולהווכח בשינוי שחל בך בביצוע הטכניקה . מוצא שהשיר " איתקה "
    מאת: קונסטנדינוס קוואפיס (מיוונית: יורם ברונובסקי) [ ניתן לגוגל במידה והקישור בהמשך לא עובד ]. אישית עומד נפעם מול השיר ( שניתן למצוא בו גם סימנים לתכלית הוויתו של האדם ). מי שעתותיו בידו מוזמן לקרוא מספר בתים בקישור :
    http://c3.ort.org.il/Apps/Public/getfile.aspx?inline=yes&f=files/ba3c28fc-8c3e-46d9-b4f3-effda4c7e27b/f3cb4085-3c03-460d-b170-d1c98cf1c1be/baea8d08-ace0-4fac-a437-1e289dc222b3/1fb38047-e8cd-4e3c-a91f-5d9266adee37.doc

    1. יצחק היקר,
      תודה על תגובתך היפה ומעוררת המחשבה.
      אכן, כפי שהיטבת לציין, ההתרכזות בתהליך השיפור המתמיד מסיטה את תשומת הלב מהשאיפה לשליטה מושלמת (שאינה קיימת כנראה).
      אחפש את השיר "איתקה" מאוחר יותר. נשמע מרתק.
      תודה רבה!
      אלי

      1. יצחק היקר,
        השיר איתקה אכן מקסים, נוגע ללב ומחדד את המסר של מה עיקר ומה טפל, וחשיבותו של השיפור המתמיד והסיפוק במבט לאחור על הדרך שעברת.
        תודה רבה!

  7. אלי היקר,

    בתור מי שיש לו הרבה ביקורת ובמיוחד על עצמו, האייקידו נותן לי שיעור מצויין בסובלנות ו"שחרור". לפעמים יש לי תחושה שככל שאני לומד יותר אני חוזר אחורה ויודע פחות (מן הסתם כי אני מתחיל להיות מודע יותר למה עוד חסר שם). ואז באופן פרדוקסלי טכניקות שפירגנתי לעצמי שאני "יודע" אני בעצם מגלה שאני יודע פחות ממה שחשבתי. אני מזכיר לעצמי בנקודות התסכול שאני לא יודע איך יצא בפעם הראשונה, אבל אני משוכנע שאם לא אפסיק ואמשיך לחפש כמה פעמים אחר כך זה יהיה יותר טוב, וכמו שנאמר "רק תמשיך עוד 20-30 שנה ואתה כמעט שם" 🙂
    יש משהו מאוד משחרר ומעודד ענווה לדעת שיש לך עוד הרבה ללמוד – ומאידך יש את הסיפוק גם בדרך שכבר עברת. אם היה "סוף דרך" שאפשר להגיע אליו זה היה מאוד עצוב מבחינתי, כי זה גם אומר שאין מה לחדש.

    1. אוהד היקר,
      תודה על התגובה היפה.
      התיאור שלך את תחושת ההתקדמות "קדימה ואחורה" והעלייה במודעות מדויק בעיניי.
      וגם אני, כמוך, שמח שהדרך היא אינסופית ושתמיד יש מה לחדש.
      תודה והמשך הנאה בדרך.
      אלי

  8. מעבר לסיפוק מהדרך שכבר כתבו לפני ובהחלט מהווה חלק חשוב בלימוד של כל דבר בחיינו ואיקידו בפרט, אני גם מסתכל על האתגר שמעמיד בפני המורה.
    הכוונה היא שמורה טוב צריך לשמור על הרמה הנכונה לכל תלמיד, מצד אחד לדחוף אותו קדימה לנסות ולהכיר דברים חדשים ומצד שני לא להגיע לרמה של תסכול שיכולה לגרום לתלמיד לוותר.
    אני חושב שאחד הדברים שהכי קירבו אותי לאיקידו היה סוג המדריכים שנמצאים בדוג'ו, כולם ללא יוצא מן הכלל באו ללמד ולעזור, לכל אחד שיטה שונה, אבל הכוונה זהה. אני מתאמן אצל אהרון אבל אני חושב שיצא לי להתאמן כבר אצל מעל 20 מורים שונים ותמיד תמיד לקחתי איתי סט כלים חדש (מודה שלעיתים לקח לי זמן להבין). מורה טוב, מורה לחיים ?

    1. יוגב היקר,
      תודה על התגובה היפה ועל המילים הטובות.
      אני שמח שאתה מרגיש שהמדריכים במרכז מצליחים לאתגר אותך במידה הנכונה.
      כמי שעוסק בהדרכה כעשרים שנה אני יכול לומר שמבחינתי האישית זהו אחד האתגרים היותר מורכבים ומעניינים בהדרכה.
      שוב, תודה רבה!
      בברכת המשך הנאה בדרך.
      אלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך

אגו אויב, אגו חבר
בלוג חברי המרכז

אגו אויב ,אגו חבר

"איזהו גיבור – הכובש את יצרו" (פרקי אבות, פרק ד', משנה א') כבר בימי קדם חז״ל ראו גבורה לאו דווקא במלחמות או בקרבות אלא בדבר

המשך קריאה »
חמשת העקרונות של המים
הבלוג של אלי לרמן

חמשת העקרונות של המים

סאטו איססאי סנסאי (1772 – 1859, היה המורה הראשי בביה"ס הגבוה ללימודי קונפוציוניזם בתקופתו, לימד וחינך את מנהיגי יפן ואף כתב כמה ספרים הנחשבים לספרי

המשך קריאה »
איך עוזרים לפרח להיפתח
הבלוג של אלי לרמן

איך עוזרים לפרח להיפתח?

גם השבוע קראתי בדוג'ו שיר של סאקאמורה סנסאי אם תרצה ותתפלל הפרח ייפתח או ביפנית: 念ずれば 花開く 坂村真民 מה דעתכם על השיר? איך אתם מבינים אותו?

המשך קריאה »