יום אחד חיים שלמים

בסיום הסדנה השנתית עם סוגנומה סנסאי הענקנו לו מתנה, יצירת אומנות מעשה ידיו של גיא קנטור. אפשר לראות אותה בפוסט הקודם: “יום אחד חיים שלמים 一日一生”

אז מה המשמעות של “יום אחד חיים שלמים”?

אני חושב על 3 פירושים אפשריים למשפט:

א. התייחס ליום הזה כאילו הוא כל החיים שלך! בכבוד הראוי.

אם יש לי רק יום אחד לחיות – איך הייתי חי אותו? סביר להניח שהייתי מתייחס אליו ביראת קודש.

המשפט מכוון אותנו לנסות כמיטב יכולתנו לחיות כל יום בתשומת לב ובלי לבזבז אותו.

ב. לאחר שהסתיים היום, תחשוב שנולדת מחדש! למחרת – להתחיל את היום בתחושה של דף חדש.

שתי הגישות הללו משלימות זו את זו ומתחברות אצלי לרעיון של “יום חדש!

כידוע, ביה”ס שלנו נקרא “נישין קאן” ומחובר לתכנים הללו עוד מיום היווסדו.

  • לקום בבוקר מתוך רגשות תודה ולהתייחס ליום שלפניי בכבוד ובתשומת לב.
  • לא לגרור דברים מהחיים הקודמים (מיום קודם). להתייחס ליום החדש כאילו התחלתי חיים חדשים.

הרעיונות הללו מאוד מאוד קשים ליישום! מי יכול לקום כל בוקר ולומר “תודה!” מעומק הלב? ולחיות כל יום כאילו הוא היום הראשון בחייו? מתוך הרגשת תודה עמוקה. מישהו יכול?

אני חושב שהשאיפה להתקרב לאידיאל הזה היא זו שאמורה להוביל אותנו. חשוב להבין שזו שאיפה, מקום שמכוונים אליו ומנסים להתקרב, ובמידה שאנו “מפספסים” לסלוח לעצמנו ולנסות שוב.

אפשרות נוספת לפרש את המשפט היא קצת יותר “פרקטית”:

ג.     בכל יום יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש!

איך?

החיים שלנו מורכבים מיום ועוד יום ועוד יום. אוסף של ימים. כמאמר המשפט: “הקטן מצטבר והופך לגדול” , כלומר, מי שאני היום הוא תוצאה של כל הפעולות, ההרגלים והמחשבות שלי עד היום. אם אני רוצה לשפר משהו, המקום הכי טוב להתחיל בו הוא להתבונן ביום אחד שלי: איך אני חי? מהם הדברים בהם אני עסוק? איך אני מתייחס לאנשים? מהי הגישה שלי? באילו מילים אני משתמש? איך נראות מערכות היחסים בחיי?

ברגע שאני מצליח לשים לב להתנהלות שלי במהלך היום, יש לי אפשרות לעשות שינוי. הכל מתחיל בתשומת לב ליום אחד.

גם בתרגול הפיזי של אייקידו אנו בודקים את הטכניקה שלנו בכל שיעור. ובכל שיעור נדרשת תשומת לב: האם אני שומר על המרכז שלי? האם אני נושם בצורה נכונה? האם אני קשוב לתנועה של בן/ת הזוג? ואיך האוקמי שלי? עבודת הרגליים? התזמון? האם אני מבצע את הטכניקה בצורה משביעת רצון? ומה כאשר בן הזוג תוקף בעוצמה? איך הגבתי עכשיו? האם אני רוצה לשנות ולשפר?

הטכניקה המושלמת היא כנראה נחלתו של אוסנסאי (מייסד האייקידו). אנו, בני התמותה, נדרשים להמשיך ולתרגל ולהתאמן, ולנסות כמיטב יכולתנו להתקרב לאידיאל שלנו.

כפי שאמר פעם אחד המורים הגדולים לאייקידו:

“אייקידו היא אומנות לחימה לאנשים שאינם מושלמים ויש להם עדיין מה לשפר.”

ולכן, באייקידו כמו בחיים, אם הטכניקה עדיין לא מושלמת אל תיפול רוחנו. זה רק אומר שאנו צריכים להתאמן עוד קצת לפני שנגיע לרמה של המייסד 🙂

ערב השנה החדשה אני מאחל לכולנו שנזכה להתקרב לאידיאל ולחיות כל יום כאילו היה חיים שלמים.
האם אתם מרגישים קשר בין האייקידו ליום יום? האם באמת ניתן לפתוח כל יום כאילו הוא יום חדש?

מצפה לתובנות שלכם.

תגובות (6)

  1. שרון ו:

    אין ספק שהחלק הקשה הוא לזכור לבוא “חדש” גם לתחילת היום וגם לכל טכניקה.

    אפילו להתחיל אימון לוקח לי זמן עד שהראש מפסיק לרוץ מכל הדברים שעברו במהלך היום.

    כמו הרבה דברים בחיים, וגם באייקידו, יש את עניין התרגול. לזכור לבוא חדש לכל טכניקה ועם הזמן, ללא מאמץ, הטכניקה משתפרת והופכת להיות חלקה וטבעית דווקא מתוך השחרור והנינוחות, טכניקה שתמיד תהיה הטובה ביותר כשמינימום כוח הושקע בה, וכשאנרגיה של האוקה המשיכה לזרום למקום אליו הוא דחף, ולא משכנו אותו לשום מקום…
    כך גם בחיים, לנסות ולזכור להתחיל את היום נקי ומשוחרר ולהשתפר עוד טיפה בכל פעם.
    אמשיך לנסות. תודה.

    1. אלי לרמן:

      שרון יקר,
      תודה רבה על התגובה היפה.
      אני מאוד מתחבר לדברים שכתבת.
      מאחל לכולנו שנמשיך לנסות ולהשתפר עוד טיפה בכל פעם.
      תודה רבה.
      אלי

  2. יעקב דוד:

    אני מאוד מתחבר לשתי הנקודות הראשונות. יחד עם זאת, מנקודת מבט אישית, אני חושב שהפוקוס שלי (מתוך המקום בו אני נמצא היום באייקידו ובחיים) צריך להיות על הנקודה השלישית, על ההזדמנות שמוענקת לנו בכל יום חדש.
    לא לקחת כמובן מאליו שום דבר, לחבר את היום הזה לחזון שלי ולמטרות שהגדרתי לעצמי מבלי להסתכל אחורה בתסכול על מה לא השגתי אלא על מה אני יכול להשיג היום ובעתיד – גם באייקידו וגם בחיים.
    לשאול את עצמי בכל יום – האם אני על המסלול שיוביל אותי למטרות שלי. אם כן, אז להמשיך לפעול בדרך שבה אני פועל ואם לא – אז לשנות, גם באייקידו וגם בחיים.
    בסופו של דבר, אני חושב שזו הבשורה שמגיעה בכל יום חדש. שבכל יום אני יכול לשנות, בכל יום אני יכול לבחור האם האגו שלי ינהל אותי או אני אותו, בכל יום אני יכול וצריך לבדוק את מידת הנחישות שלי. גם באייקידו וגם בחיים.
    העיקר הוא להיות מחויב בכל יום מחדש – לעצמי ולסובבים אותי.

    מאחל לעצמי ולכולנו שנצליח להשתפר כבני אדם בכל יום עוד קצת.

    שנה טובה,
    יעקב.

    1. אלי לרמן:

      יעקב יקר,
      מילים כדרבנות.
      מאוד התחברתי למה שכתבת. מילים שבאות מהלב.
      מצטרף לאיחוליך לך ולכולנו – שנצליח להשתפר כבני אדם בכל יום עוד קצת.
      תודה רבה ושנה טובה.
      אלי

  3. עדי גורן:

    “אייקידו היא אומנות לחימה לאנשים שאינם מושלמים ויש להם עדיין מה לשפר.”

    אני מתחברת מאד למשפט הזה.
    עבורי אייקידו זו הדרך לפרום את מרקם ההתניות המתעוררים כתגובה אוטומטית להתקפה. אהבתי שחיברת את הרעיון הנשגב של ״יום אחד חיים שלמים״ אל תוך התירגול כשהצעת לבוא אל הטכניקה הבאה כאילו היא יום חדש. זו היתה השראה נהדרת. כעת, כשאני מהרהרת על כך, עלתה לי תובנה.

    בשכל אני מבינה ורוצה להיות נוכחת ברגע עכשווי כחדשה, רוצה להיות בוחרת בתגובה במקום מגיבה באוטומט. המטהקוגניציה מפותחת יותר מהבינה הגופנית האייקידוקית אצלי. בהבנה השכלית אני יודעת ומבינה ״איך״ ו״מה״. בגוף – עוד לא.
    לחשיבה ביקורתית יש מקום יעיל במקומות אחרים בחיים, אבל בתירגול אייקידו היא מתגלה כאבן נגף המעכבת אותי. לכאורה החשיבה הביקורתית מוכרת ככלי פנימי לשיפור בתיפקוד. אלא שעל המזרן היא כלי לא מתאים. הכלי המתאים מתגלה כתירגול ״היום החדש״ החדשנות הזו – לבוא אל הטכניקה הבאה כאל יום חדש. לצאת מהראש ולהיות בגוף. לתרגל כל הזמן לשמוט את המח, לשמוט את מה שהיה, לבוא נקיה וחדשה. זה לא רק האיך…זה לתרגל את ״זה״.

    קצב ההתקפה עבורי חיוני לתירגול ה״ביום חדש״. כשההתקפה מבוצעת מהר, אני נופלת ל״אתמול״. אני נבהלת, אני מגיבה באוטומט. בהתקפה בקצב טאי צ׳י, מימד הבהלה אצלי נושר. אני חווה את הזמן כמספיק בכדי לסנכרן את התנועה והכוונה. נשארת רגועה. ככל שהתירגול חוזר על עצמו בקצב איטי, הגוף לוקח את מושכות החשיבה והמיינד שוקט.

    בגדול, מעבר למזרן, המיומנות לבוא כחדשה אל היום מצריך שקט. מאין השלמה פנימית, לשחרר ציפיות מהיום שבא. לפקוח עיניים טריות על כל אדם וסיטואציה הנקרים לדרכי (כולל על עצמי) ולראות על נקי – כהזדמנות המזמנת משהו חדש מתוכי.

    1. Eli Lerman:

      עדי יקרה,
      תודה על התגובה מאירת העיניים. בעזרת הכתיבה היפה שלך עזרת לי לראות את הדברים מחדש!
      מאוד מתחבר לדברים שכתבת. האתגר של “לבוא חדשים” אל הטכניקה הוא אתגר גדול בכלל ובתרגול אינטנסיבי בפרט.
      ואותו אתגר (של “לבוא חדשים”) בהקשר של היומיום (כולל אל עצמנו) הוא אתגר בסדר גודל עצום!
      נמשיך לתרגל ולנסות להתקרב…
      תודה רבה שחלקת.
      חג שמח 🙂

כתיבת תגובה

שינוי גודל טקסט
ניגודיות גבוהה