סיפור שקרה לי ביום שישי בחודש מרץ: לאחר שיעור האייקידו בכפר סבא, צעדתי כהרגלי לכיוון מגרש החנייה בדרכי למכוניתי. בעודי צועד פגשתי את אמיר (שמו המלא שמור במערכת). אמיר הוא אדם צנוע המתגורר מול בי"ס ברנר בכפר סבא, ממש מעבר לכביש מול הדוג'ו שלנו. לפני כ 7 שנים הוא החל בפרויקט נטיעת עצי פרי בכל רחבי ביה"ס ברנר.
שאלתי את אמיר איך התחיל הפרויקט והוא סיפר לי שלפני כ 7 שנים פנה אליו שכן ואמר לו: "יש לי עץ שלא מניב פירות גדולים ואני רוצה להיפטר ממנו. איפה זורקים עץ?" אמיר ענה לו: "לא זורקים עץ!" ופנה לביה"ס ברנר הסמוך, לבדוק איתם אם הם מעוניינים לקבל את העץ. מנהלת ביה"ס נענתה בשמחה, ובעקבות העץ הזה המשיך אמיר ושתל ברחבי ביה"ס כמאה (!) עצי פרי. גם בחנייה של בי"ס ברנר יש כמה עצי פרי מלבלבים. אמיר הציג אותם בפניי: "זה עץ לימון, זה שזיף וזו תאנה."
שתילת העצים, התקנת הצנרת של מערכת ההשקיה (המופעלת ידנית – הוא דואג להשקות את העצים באופן אישי), הטיפול המסור לאורך כל השנה – הכל נעשה במסירות וכמובן ללא שום תמורה!
אמרתי לו שרוח הנתינה שלו מעוררת השראה. אמיר השפיל מבט וענה בענווה: "אני בסך הכל נהנה מזה. אם כל אחד מאיתנו יעשה משהו טוב למען הכלל – כולנו רק נרוויח!"
המשפט שלו היה כל כך אמיתי ומהלב עד כי עברה בי צמרמורת.
נזכרתי מיד במשפט: "אור אחד מאיר את הפינה" וחשבתי לעצמי, שלמרות התקופה הלא פשוטה שאנו עוברים כמדינה, כל עוד יש כאן אנשים כמו אמיר – אנחנו נהיה בסדר!
כתמיד, אני מצפה לשמוע מה אתם חושבים.
ואם יש לכם סיפורים על אנשים מעוררי השראה – אנא שתפו.