איך מכשירים עובד חדש לחנות משכון ביפן

日本の質屋の定員の訓練

ביפן, עדיין קיימים “חנויות משכון” או “בתי עבוט” (חנות שבה אנשים מביאים דברי ערך, ממשכנים אותם ובתמורה מקבלים מזומן).
באנגלית: Pawn shop

אחת המיומנות החשובות ביותר לעובד בבית עבוט היא היכולת להבדיל בין מקור לזיוף. אנשים מביאים אליו מגוון אינסופי של חפצים: ציורים, תדפיסים, שעונים, תכשיטים, אבנים יקרות, מטבעות עתיקים ועוד, והעובד צריך לזהות האם מדובר במקור או בזיוף. לעתים קרובות, גם האדם שהביא את החפץ אינו יודע את האמת…

אז איך מכשירים אדם לעבודה בבית עבוט? איזו הכשרה ניתן לתת לאדם כדי שיוכל להבדיל בין זיוף למקור – במגוון כמעט אינסופי של חפצים?

סוגומה סנסאי סיפר שההכשרה שלהם מבוססת על חשיפתם ליצירות מקור. מראים לעובד החדש רק יצירות מקור! וסנסאי מספר שבסיום ההכשרה, כאשר מראים לעובד “זיוף” הוא מיד מזהה אותו.

מה דעתכם? האם אתם מזדהים עם הרעיון? האם / איך זה קשור לאייקידו?

תגובות (2)

  1. עדי גורן:

    מקסים.

    כמו להקשיב למוסיקה. כששומעים רק ניגון ״נכון״, כל חריגה צורמת לאוזן. האוזן מבחינה בזיוף.
    יתכן שבהקשר של אייקידו, ההוראה מתבצעת ע״י הנחיה שהיא ״המקור״. שההנחיה ממחישה את הביטוי של האומנות. הן לראות בהדגמה והן להרגיש בביצוע וקבלת הטכניקה. כשזו נכונה, היא נחרטת בתודעה ומורגשת בתחושה.
    קוזושי טוב, מורגש. טכניקה נכונה, מורגשת. אווסה מורגש. זה נהיה כמו צליל מכוון.
    אני האחרונה להעיד על כך מנסיון, אבל רעיונית/תפיסתית מבינה שכל דבר אחר נהיה צורם.

    תודה רבה על ההשראה.

  2. Eli Lerman:

    עדי יקרה,
    תודה על התגובה מאירת העיניים.
    מאוד מתחבר לפרשנות שלך לנושא “מקור”.
    אני מרגיש את זה במיוחד כשאני מתאמן עם סוגנומה סנסאי או עם התלמידים הבכירים ביפן. ואז כאשר אני מתאמן עם מישהו המשתמש בכוח זה צורם.
    תודה!
    אלי

כתיבת תגובה

שינוי גודל טקסט
ניגודיות גבוהה