אוקמי 受身

החודש אנו מתמקדים בנושא “אוקמי”.
הפירוש של המילה ביפנית הוא:
“אוקה”  – לקבל
“מי” 身 – גוף
כידוע, באייקידו אנו מתאמנים תוך החלפת תפקידים, ומחצית מהזמן אנו בתפקיד אוקה (נותנים אוקמי), כלומר מקבלים את הטכניקה.
למרות שמדובר בתפקיד שמעסיק אותנו 50% מהזמן, כמעט ואין טקסטים המסבירים את מהות התפקיד.
זה כביכול מובן מאליו…
אז בהיותנו ישראלים וורבאליים, דיברנו על הנושא ותרגלנו אותו עם דגשים שונים ומזוויות שונות, וגם ציינו שהאוקה האידיאלי הוא “מראה”.
עוד דיברנו על כך שאוקמי טוב כולל שלושה אלמנטים חשובים:

1. להתקיף

2. לשמור על המרכז
3. להקשיב
מה אתם חושבים על האוקמי?
מה מאתגר מבחינתכם?
האם אתם רואים חיבור בין “אוקמי” לחיי היומיום?
כתמיד, מצפה לתובנותיכם מאירות העיניים.

תגובות (3)

  1. יעקב דוד:

    מנקודת המבט שלי אני רואה 2 אתגרים בלתת אוקמי (מלבד להיות מראה עבור הנאגה):
    הראשון – לשחרר שליטה או את הצורך בשליטה ולנסות להרגיש את “החוויה”
    השני – לנסות ולהקשיב מה קורה לי ולגוף שלי תוך כדי שאני נותן אוקמי על מנת ללמוד ולשפר את יכולותיי כנאגה

    מבחינתי אוקמי היא דרך דו סיטרית – אני נותן אוקמי כדי שהנאגה יוכל לבצע את הטכניקה בצורה מיטבית אך בו בזמן אני מחפש מה אני יכול ללמוד מזה.

  2. עדי:

    היי אלי יקר,
    אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי ביני ובין עצמי להתחייב לתירגול אייקידו. השתתפתי בסמינר ב2010 בים המלח. השתתפתי באימונים בודדים לפני הסמינר והייתי מוקסמת מאוקמי שנתנו כמה אייקידוקות מאירופה. הרגעים הללו חקוקים עמוק בזכרוני: אייקידוקות שנעים בגוף כמו חיה. כל רגע היה מלא במודעות ערה כמו נמר אורב לטרף. כמו חתול. כמו מים. בזרימה. בהלימה. בהרמוניה. הרמוניה והלימה עם ההתקפה.

    בעת ההיא הבנתי אייקידו כמו ריקוד. לא הכרתי שמות של טכניקה וממש לא עניין אותי לפתח מיומנות של שימור עצמי…רציתי לפתח מיומנות תנועה: להיות מסוגלת לנוע ככה בריקוד שלי.

    עם השנים הפרספקטיבה שלי השתנתה וגם מהות התירגול וכוונותיי. זה מה שמשך אותי פנימה אבל מה שממשיך לאתגר עמוק בהרבה.

    בתירגול אני מעדיפה לקבל טכניקה ולשקף, לתת אוקמי. אני אוהבת שהאחריות ליזום אינה שלי. שהאחריות לבצע את הטכניקה בצורה אפקטיבית נושרת ממני. היום אני כבר שוות נפש לשני התפקידים אבל באוטומט שלי מעדיפה לתת אוקמי.
    בתחילת הדרך לא הייתי מחוברת לסנטר, הייתי משאירה את היד מאחור וממשיכה לנוע, זרועות מתעופפות, גב מתעגל. משוחרר ומפורק כמו בריקוד.
    עם השנים הבנתי שאייקידו זו מודעות פנימית ושהתנועה היא החיבור בין גוף ומיינד ותיזמון ומאי ועוד ועוד ועוד מלא מלא פרטים. עם התירגול לומדת לשמור על המרכז, לא לוותר על היציבות שלי, לזרום עם הרגליים ולא להיתקע. באוקמי.
    ועדיין יש לי הרגלי תנועה שמשקפים את הלך הרוח הפנימית. אני ממש אוהבת לגלות אותם, כמו עשבים שוטים בגינת התת מודע, ולנקש. פעם הייתי מתביישת נורא ונבוכה מהשלומיאליות או מהזיכרון הקצר כמו של הדג ההוא מהסרט ההוא (ששכחתי שמו). היום זה כבר לא מזיז לי שאני שוכחת. נזכרת ושוכחת. בסוף זה נטמע בגוף. ובראש. לאט. שנים.
    יש דברים שמקבילים גם בריקוד החיים. גם בשימור העצמי של תירגול אייקידו ביום יום. אני לומדת לגלות מתי אני על טייס אוטומטי באוקמי שלי – במיוחד כשההתקפה היא הצעת ״עזרה״ נניח.
    הערב הנחתי את המזרנים לשיעור בוקר שלי מחר. היה אירוע של המושב באולם ולאט לאט אנשים עזבו וקיבלתי שוב ושוב הצעות של עזרה מאנשים במושב. וסרבתי לכולם בחיוך. לא עלה בדעתי.
    רק אחרי שהם הלכו אני קולטת בחיוך על עצמי שאני באוטומט…שלא נתתי אוקמי. לא שיקפתי מציאות, לא שיקפתי יום חדש. שיקפתי את האתמול שלי וכל יום לפניו.
    לומדים. בנישין קאן.
    מצטרפת ליעקב דוד – באוקמי יש התמסרות שמחייבת שיחרור משליטה. ומחייבת להיות חדשים בזמן עכשיוי. או לגלות איך אני לא…ולשפר כל פעם מחדש.

    הודיה גדולה על הלמידה האינסופית מהאוקמי שאתה נותן בכל רגע , באימונים ומחוץ לאימון.
    תודה אלי סנסיי מורי היקר.
    מכל הלב.

  3. אריאל:

    עבורי האתגר באוקמי הוא להוות מראה, מראה שלא מוסיפה או מחסירה דבר. בעיני, זה כמו לא להיות שם, או לפחות לא להיות שם עם השיפוטים והדעות שלי, רק כנוכחות משלימה לנאגה. לא פשוט בכלל..

כתיבת תגובה

שינוי גודל טקסט
ניגודיות גבוהה